מי אנחנו שנשפוט

לפני שעבר חוק התקציב, ולא ניתן היה לשלם מקדמות למגורשים, הסבירו במשרד ראש הממשלה שזו הסיבה לכך שאין כמעט פונים. אחרי העברת התקציב הסבירו שחוק "פינוי-פיצוי" טרם אושר. אחרי אישור החוק טענו שהנהגת יש"ע מאיימת על הפונים. אבל שוב ושוב אומרים לנו גם שמאחורי הקלעים פונות מאות משפחות. כל ידיעה - שמתבררת אחר-כך כמצוצה מן האצבע - על עשרות משפחות ויישובים שלמים שפנו, ביקשו (ואף התחננו) להתפנות - זוכה לכותרת ראשית בעיתון. ועכשיו מאשימים את תושבי גוש קטיף בחוסר אחריות. בגללכם אין פיתרונות, מטיחים בהם.

אז לידיעתכם, לתושבי הגוש וצפון השומרון יש אחריות - גם לאומית וגם אישית. הם, במסירות נפש, שומרים על הסיכוי האחרון במאבק על הארץ וביטחונה. לא בכסף יקנו אותם. הם התמודדו בגבורה עילאית אל מול טרור רצחני ויכלו לו. למרות התעמרות הממשלה בצרכיהם והבלגת צה"ל, הם ממשיכים להוביל קו של חינוך ושיכנוע, תוך כדי סלידה מגישה כוחנית ומאלימות. בשבילי הם מודל הערצה וחיקוי.

ועכשיו אנחנו קוראים ושומעים על אנשים חכמים בעיני עצמם, מחוץ לגוש קטיף, שמנסים להוקיע את אלה שמכינים לעצמם מפלט ליום, שהלוואי שלא יבוא. אלה שבעוד חודש וחצי עלול ביתם, שנבנה באהבה רבה, להפוך לשברי בטון בשובר הגלים, המיועד לשמש מעגן עבור ספינות "קארין A" מובילות הנשק למחבלים. גם הכרזותיהם של הפונים למינהלת, שהפניה לא גורעת במאום מנכונות מאבקם, לא מרגיעה את אלה היושבים בבתים עם עבר, הווה וגם עתיד, שמטיפים להם מוסר ריק מתוכן. מיהם אותם "ענקים" המעיזים בכלל לשפוט את ענקי הרוח מגוש קטיף?

הניחו לתושבי חבלי הארץ הללו לעשות את חשבונם. אחרי המסירות האין-סופית שהפגינו עד עתה, תנו להם להכין לעצמם מיטה וכרית ליום העצוב, שאולי חלילה יגיע. קבלו באהבה את אלה שמקימים מאהל "פליטים" בשדות הנגב, ובאותה מידה את מי שבחר לפנות למינהלת ולברר אפשרויות. גלו הבנה ואמפטיה לאלה שהחליטו לעבור כקבוצה, וגם למי שחש ש"הכושי עשה את שלו - הכושי יכול כבר ללכת".

ואולי זה המקום לחשבון נפש רחב יותר שלנו. אנחנו, שנלחמים בשנה האחרונה למען גוש קטיף וצפון השומרון - איפה היינו שלושים שנה? מדוע בשני האזורים החשובים הללו מתגוררים רק כעשרת-אלפים נפש? איך לא השכלנו להביא את אותן מאות ואלפי משפחות, שעכשיו נזכרו לעבור לאזור, לפני עשור או שניים? האם אלו ועדות הסינון שלנו, שהעבירו את עמך ישראל דרך מיקרוסקופ? האם העדפנו פשוט לגור "חמש דקות מ..."? האם ההתנתקות שאנחנו ביצענו מן העם עולה לנו בהתנתקות מן הארץ? האם נרדמנו בשמירה? כך או כך, אלה הן העובדות. ומה לקח נלמד לעתיד?

נלמד שפירמידה בונים מן הבסיס. והבסיס חייב שיהיה רחב ויציב. היסוד לכל מימוש רעיון הוא הטמעתו - דרך חינוך, דרך הסברה, דרך מאור פנים, דרך חיבוב העניין. לא דרך אונס וכפייה. נזמין אלינו את כל בית ישראל, נראה להם את שורשינו הרוחניים והלאומיים, את מקומות התרחשות ההיסטוריה המפורסמת בתבל. נחבר בין הרעיון למעשה, בין הרוח לגשם. נפתח את בתינו ויישובינו לכלל עם ישראל וכאשר נאמר שאנחנו שליחי העם - ראשונים לפני המחנה - אולי אז יהיה המחנה מאחורינו וגם בעדנו.

אני עדיין מקווה שנצליח לחדור לליבותיהם של אחים-פוליטיקאים תועים וטועים, ולמנוע את גזירת הגירוש. אבל גם אם לא, יזכו תושבי גוש קטיף לכך שמסירותם לעם ולארץ לא תרד לטימיון - היא תזרע את זרעי האחדות והאמונה בעתיד טוב יותר. ועם אמונה ונחישות, כפי שלמדנו, אף אויב לא יוכל לנו. לעולם.

שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון, מראשי מועצת יש"ע