מבוא למוזיקה גדולה

מבקר המוזיקה האמריקני הנודע, גרייל מרקוס, הכתיר פעם בסבנטיז את אוסף הלהיטים של חברת מוטאון כ"היסטוריה של נגינת הבס של ג'יימס ג'יימרסון ב-28 רצועות". מפתיע שמרקוס לא זיהה את ההיסטוריה של מוטאון - אותה חברה אמריקנית מדטרויט שהציגה שלל להיטים וצליל חובק גזעים - עם ברי גורדי הצ'יף של העסק, או עם הכותבים והמפיקים המחוננים, או אפילו עם הכוכבים עצמם – מרווין גיי, הסופרימס, הפור טופס, הטמפטיישנס, סטיבי וונדר, גלאדיס נייט, ורבים אחרים. בעיני מרקוס אף אחד מהם לא היה מזוהה עם המסורת של מוטאון באופן כה נחרץ כמו נגן הבס האגדי. מה שאולי ממחיש (שוב) כי דווקא להקת הבית, ה"פאנק בראד'רס", או יותר נכון הצליל שלה, נותרה הסמל הכי ייצוגי מהמסורת המפוארת של החברה הדטריוטית.

כעת, עם צאת הדיסק "מוטאון רמיקסד", הכולל רמיקסים של 14 מלהיטי החברה, מיד עולה השאלה: האם הלופים והטכנולוגיה יכולים להחליף את הפיל האלוהי והחי של המקור? והתשובה ברורה מדי עד באנאלית: כמובן שלא. עם זאת, לא הכל שחור. "מוטאון רמיקסד" עשוי לתווך את פאר היצירה אל דורות שלא ידעו את הדבר האמיתי; להצייג את להיטי העבר לצעירים שגדלו על היפ-הופ ומתקשים כיום להבין את הגדולה שבהקלטות החברה.

במשך שנים ניסו מאזינים, מבקרים והיסטוריונים להבין את סוד הקסם של מוטאון, שבשנות ה-60 הוליכה יותר מכל חברה קטנה אחרת להיטים אל הטופ-טן האמריקני. דיברו על מבנה האולפן, השימוש המיוחד בקומפרסורים, גאונות יחסי הציבור של ברי גורדי, המפיקים, השירים הקליטים ומה לא. הכל היה נכון, אבל התשובה כיום ברורה מתמיד – והסרט התיעודי המרגש עד דמעות "בצילה של מוטאון" (משודר לעתים ב"yes"), המחיש זאת שוב. היה זה הקסם של פס היצור. ובליבו של פס יצור זה – לצד הכותבים - המפיקים והפיקוח על האיכות המסחרית מטעם גורדי – עמדו "הפאנק בראד'רס", שורה של נגני ג'אז דטריוטים שידעו להפוך את מורשתם, הסווינג והביבופ, ל"צליל של אמריקה הצעירה" בשנות ה-60, כפי שכינה אותו אז  גורדי.

יש בהם משהו

בליבה של ה"פאנק בראד'רס" עמדו הבאסיסט ג'יימס ג'יימרסון והמתופף בני בנג'מין. קשה לעתים להסביר את הגדולה של השניים, מכיוון שהיא דורשת הבנה עמוקה של דקויות נגינה. זה משהו בדרך שבה בנג'מין כמו-מלטף את התופים ונשמע עדיין רב עוצמה; זה בטח קשור לדרך בה ג'יימרסון תוקף שירים בליינים אלוהיים שמטיסים את המאזין למאדים. במושגים של ספורט, הם אלופי ליגת האן.בי.איי של הפאנקי. את הליינים של ג'יימרסון מלמדים כיום בבתי ספר למוזיקה (גם ב"רימון", אגב, הוא עומד כאחד המוקדים של השיעור "בייס ליינס", לצד מקרטני, ג'ק ברוס ואחרים).

אפשר להגיד שרבים יכולים לנגן כמוהם, אבל לא הרבה יכולים להעניק את ההרגשה שהם מעניקים, מה שנכון לגבי כל להקה שהגישה לנו יצירות מופת (אחת הטעויות הכי גדולות בתולדות ביקורת הרוק, למשל, הייתה להגדיר את רינגו סטאר כמתופף בינוני, יש מעט מדי מתופפים שמסוגלים לעביר את ההרגשה שלו).

בניגוד לביטלס או לסליי סטון, פורץ דרך נוסף של פאנק ופזמונאות שחורה, המפיקים של מוטאון, לא הרבו להתעסק בנופים מוזיקליים. בגלל המסגרת המסחרית הלוחצת והמחויבות ללהיט בכל מחיר, הם עשו זאת רק מתוך מחשבה אסטרטגית – רק אם זה נועד לעזור לשיר להישמע סוחף, מקפיץ ונגיש יותר. הולנד-דוזייר-הולנד השתמשו בכלי הקשה מקוריים (פחים!) כדי להקפיץ את "Heat Wave"; סמוקי רובינסון חיבר באופן מקורי בין כלי קשת, נשיפה והרמוניות קוליות לכדי רגעי השיא הפרימדוניים המענגים שלו; נורמן וויטפילד התענג על החיבור בין מיתרים לבין וואה-וואה ("קלאוד ניין" ו"פאפא וואז א-רולינג סטון", למשל).

בגדול, עד "וואטס גואינג און?" של מרווין גיי מ-71' ואלבומי הסבנטיז של סטיבי וונדר, שקראו תיגר על מגבלות פס הייצור של מוטאון, המטרה הייתה לא לחפש סאונד חדש, אלא לשמר את ה"צליל של מוטאון", שעוצב לקראת אמצע שנות ה-60 , והיה סימן ההיכר של החברה והכוח המסחרי שלה (רבים מהשירים נוגנו על סנר בכל פעימה, טמבורין עם דגש באוף-ביט, גיטרות בכל פעימה שניה, ומשפטי הבס והמיתרים היו מעיפים את הכל באוויר. אפשר להגיד שצורת הנגינה הזו רשומה בטאבו על שם החברה).

לא מתעלה על המקור

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי האלבום "מוטאון רמיקסד" פיספס בדיוק בנקודות אלו. ראשית, אף אחד מהרמיקסרים לא הציג מוצר שהתעלה על הגרוב של המקור. שנית, אף אחד לא השכיל להציג נוף מוזיקלי מיוחד שייקח את המורשת של מוטאון קדימה. לעתים הרמקיסים צמודים מדי למקור וסובלים משמרנות; לעתים הם כמעט מוציאים את כל הכיף מהשירים (נאמר, "מלחמה" של אדווין סטאר ו"העולם שלי הוא ריק בלעדייך" של הסופרימס); במקרים אחדים הם מגלים שירים שהיו יחסית בצל ("קיפ און טראקין" המעולה של אדי קנדריקס, בהפקה רגישה של די.ג'יי ספינה). בגדול, אין פנינים של ממש וחסרה פרשנות מקורית.

ואף-על-פי-כן, התוצאה הסופית הכללית הופכת את שירי "מוטאון" נגישים יותר לדור שחונך כי הדסטניז צ'יילד המציאו את ההיתוך של סקס, סול ותמימות. מבחר השירים דווקא טוב: יש מספר להיטי ענק ("שמעתי שמועה" של מרווין גיי, למשל) לצד קטעים שטרם נטחנו במהלך ארבעת העשורים שעברו מאז ימי הפעילות של החברה ("אני רק רוצה לחגוג" של "אדמה נדירה"). והאלבום כולל לא מעט קלאסיקות שנותרו חזקות לאחר כל טיפול שהוא, כמו "שמעתי שמועה" בביצוע של גלאדיס נייט.

לסיכום: גם אם אתם מתקרבים בזהירות אל האלבום הזה, אתם חייבים על מדף הדיסקים שלכם את אחד מהאוספים הכבירים של מוטאון. הלהיטים האלה, שמתעדים את הצליל של החלום הסיקסטיזי על אחווה רב-גזעית, השפיעו על כולם: הביטלס, הסטונס, המי ורוב המוזיקה הבריטית של העשור ההוא, לצד כל המוזיקאים השחורים באשר הם. אפשר להגיד בטחה שלא ניתן להבין את התפתחות המוזיקה הפופולרית של ארבעת העשורים האחרונים ללא הפעילות של החבורה המדהימה הזו.