קיבוץ שריד, ימים ראשונים

קיבוץ שריד עלה לקרקע בשנת 1927 על חורבות הכפר כנייפס. לפניכם צילומים מימי ראשית הקיבוץ, פרי מצלמתו של יוסף דרנגר ז"ל, שכונה בפי החברים "בִּים", לצד סיפורים קצרים שכתב רפי רוזן ז"ל, מבניו הראשונים של הקיבוץ. 

"יום אחד בא נחום אל הקיבוץ, ילד-חוץ עם שני נמשים ליד הסנטר ואף מחודד ואמר לנו שבחיפה יש בית יותר גבוה מבית הקומתיים ושבאמריקה יש אפילו מגרדי שחקים. אותו יום נחום קיבל מכות גם בגלל היותו ילד-חוץ וגם בגלל שרימה.

"מאז אותו יום עברו הרבה מאוד שנים אבל גם היום, לאחר שטיילתי בארץ ובערי העולם, כולל עלייה על גורדי שחקים בניו-יורק ושיקגו, אני יודע ללא צל של ספק: נחום ילד החוץ עם שני הנמשים ליד הסנטר, רימה אז. כי בית הקומתיים של שריד, שראיתי אותו יום רחוק בילדותי שט כאונית משחית ענקית בתוך ערפל העמק הסמיך, הוא הבית הגבוה ביותר שראיתי בחיי". 

"רכבת העמק היתה עושה את דרכה בין כפר-ברוך לעפולה, קטר מתנשף מעלה אדים סוחב אחריו קרונות של הלצות, והזמן היה נוטל חופשה ללא תשלום ומתיישב להנפש על המחוג הגדול של שעון התחנה בעפולה. אצל ונדרוב שותים קפה עם קוביות סוכר ופטיפון-ידית זקן מנגן את מרלן דיטריך, והשמש יורדת בכרמל צבעונית, ומרלן דיטריך שרה יפה בתנאי שונדרוב אינו שוכח לסובב את ידית הפטיפון".

"מאז שהיתה בשריד בריכת שחיה, כל שנה, לקראת פתיחת עונת הרחצה, היתה קמה צילה באסיפה, וכנציגת ועדת הבריאות מודיעה, שאין להכניס לבריכה אורחים או בני אורחים, מחשש לחיידקים ווירוסים רעים, שיגרמו לחברים ולילדים לחלות במחלות שונות ומשונות. החברים קיבלו בהבנה הודעה זאת, אלא מה, משהתחיל החופש הגדול החלו לנהור לשריד, בנוסף לאורחים אחרים גם אורחים קרובי משפחתה של צילה וילדיהם. בצהריים היא לקחה את כולם לרחוץ במי הבריכה הצלולים. משהעזתי פעם ושאלתי אותה האם הודעתה באסיפה מתיישבת עם רחיצת אורחיה בבריכה, גערה בי: 'איך אתה מעז, אצלנו במשפחה אין מחלות מדבקות!'. על עלבון גערה זאת סלחתי לה אחרי שנים, כאשר התברר לי, שאמא באמת האמינה בזה, כי היא האמינה שכל מה שצילה אמרה זאת האמת המוחלטת".

"... לעת ערב, הגיעו החברים לבושים בחולצות לבנות ולקול תשואותיהם הרמות נכנס לחדר האוכל פרנק פלג והחל לפרוט על הצ'מבלו מיצירות בך, הנדל ומוצרט, וגם אטיוד של שופן...לאחר ההפסקה, כאשר החל פלג לנגן את ה'מולדבה' של סמטנה נפסקו יריות הערבים.

"למחרת הלך משה ביגלאיזן (כהנא) לדר-טאויל אל סאלח הזקן, שהיה ידיד הקיבוץ אך מצוי היה גם בענייני כנופיות הערבים. סאלח סיפר לו שדיבר עם מפקד הכנופיה, מחמוד עיסה, וזה אמר לו: 'השבאב שמעו את הנגינה, הם הפסיקו לירות, הדליקו סיגריות והקשיבו למנגינות, שיפות מאלה לא שמעו בחייהם'. ועוד הוסיף ואמר: 'בשביל הכבוד שיש לנו למנגינות של היהוד וגם בגלל עלית השחר החלטנו להפסיק את היריות, מה עוד שממילא נגמרו לנו הכדורים'".

"...אחרי הד"ר רודובנסקי בנו בית בקיבוץ לרופא ד"ר פרידמן ואשתו סלקה, שמי שראה אותה חלה במחלת האהבה. לד"ר היתה מכונית והוא היה רופא של עוד יישובים בסביבה. מידי פעם, היה עושה לחבר במרפאה נרקוזה, כדי לנתח פלגמונה ביד או איברים אחרים, שהיו פגומים, או שהד"ר חשב אותם לפגומים... אחר כך בא ד"ר קפלן שהיה מאד רופא ואני חושב שהיה גם מאד בן-אדם. היתה לו אישה מאד מיוחדת. פעם שמעתי את אפנשקה אומר לחברים בארוחת צהרים: 'קפלן עוזר מאד לחברים והחברים מאד עוזרים לאישתו'".

"לילה אחד, לפני שהלכנו לישון, באו כל ההורים ושרו לנו את השיר 'מבית אלפא עד נהלל'. מהשיר הזה הבנתי שהעולם מתחיל בבית אלפא ונגמר בנהלל ובאמצע אנחנו. לאחר שגמרו לשיר, חייקה המטפלת הורידה את מנורת הנפט, נשפה לתוכה כיבתה את הלהבה וחושך גדול סביב. ואז ניגש צבי גולמביק, שהיה אחד האנשים הכי חשובים שהכרתי. תמיד נגרר אחריו צרור מפתחות שהתאימו לכל המנעולים שהיו בקיבוץ וגם למנעולים שעוד לא היו. צבי לחץ על כפתור קטן ואור חשמל זרח בחדר ממנורה בצורת אגס. שמחנו שמחה גדולה, ההורים שרו ואנחנו קפצנו בריקוד חסר-פשר".

"יום אחד אחרי הצהריים אספו את כל הקיבוץ והודיעו לנו שהיום מגיע לקיבוץ מזג-אויר. יצאנו בתהלוכה לבושים חולצות לבנות אל הדרך, שהיום עובר בה הכביש. מרחוק בכיוון גבת ראינו את העגלה עם יוסף העגלון מתקרבת אלינו. כאשר התקרבה יותר ראינו על העגלה גם את אריה ולידו ארגז גדול עם ריח של אוניות וארצות רחוקות. כאשר הגיעו הקפנו את הארגז ואז אריה שלף מתוכו בזהירות מדחום עם מוט כספית. המדחום היה אמור למדוד את החום בחצר הקיבוץ, כפי שהבנתי מהסבריו המלומדים של אריה. לאחר זאת שלף קופסה גלילית מפח שבתוכה צנצנת גלילית מזכוכית לא-שבירה כאשר לא שוברים אותה, ועל הצנצנת סימונים בקווים אדומים. 'זה מד גשם' אמר אריה".

"ביום החברים ידעו את הזמן לפי שעון השמש, שהיה במגרש הפתוח שמול ביתנו, ואולם בלילה כאשר השומר רצה לדעת את השעה היא ניגש אל שעון השמש ומדליק מולו את פנס הבטרייה, שהיה מוציא מכיסו וצל מוט השעון היה מראה את השעה, אלא ששעה זאת הייתה תלוייה במקום בו עמד השומר. לכן השומרים היו משתדלים לנחש את השעה. היו עומדים בדיוק במקום ההפוך של השעה המנוחשת, היו מדליקים את הפנס וצל המוט היה נופל בדיוק על השעה המנוחשת, וכך ידעו השומרים איזו שעה הם ניחשו. בוקר אחד כאשר באו אל שעון השמש התברר לחברים שהצל של השעון נגנב. מיד יצאו שני שומרים רכובים על סוס לחפשו, למזלם עוד בטרם התחילו בדהירה אל עבר ההרים הרחוקים זזו בשמיים מעט העננים השחורים והצל חזר אל השעון

"יום אחד, אבא קיבל מהסבים שלי בחבילה מארצות רחוקות, שעון כיס עם מחוגים מזהב, והזמן הגיע לקיבוץ".

• לצפייה במסעות נוספים אל העבר ולקריאת הפרקים הקודמים לחצו כאן