עיר הולכת ונמוגה

פרנסי העיר, מהנדסיה ומתכנניה מרבים לדבר על כל הדברים הנפלאים שהם מתכננים עבורנו: רכבת קלה, שכונות חדשות וגם תכניות שימור יש להם, למתכננים. רק כמה דברים שוליים הם שוכחים לציין: שכדי להבטיח את תנועתה הבלתי מופרעת של הרכבת ברחוב יפו, רוצים להקריב את רחוב הנביאים; שהשכונות החדשות במערב העיר ייראו בוודאי כמו גילה, פסגת זאב או גבעת משואה, עם קסם פנימי דומה; שמשמעות השימור היא בדרך-כלל תוספת של שלוש קומות על הבניין הקיים (זאת במידה שהבניין לא ייהרס לחלוטין, משום שלא עוצרים יזמים בדושם).

לפני כשנה וחצי הזמנתי את מהנדס העיר ירושלים להציג את תכנית המתאר החדשה של הבירה בפני קבוצה גדולה של סטודנטים מן המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. הוא דיבר על תחבורה, חיבוריות, תעסוקה, כבישים חדשים ואזורי תעסוקה. כשסיים, שאל אותו אחד התלמידים: "אולי אתה צודק והעיר תהיה מחוברת טוב יותר, יהיו בה אוטוסטרדות רבות ככל שתחפוץ, אבל מי ירצה לגור במפלצת הזאת?" חמתו של מהנדס העיר בערה להשחית. הוא לא חדל מלנזוף בסטודנט הסורר, ואטם את אוזניו מלשמוע.

אלא שהסטודנט צדק, ולנגד עינינו הולכת העיר ולובשת פנים חדשות - מהירות, קצביות, חסרות ייחוד וחסרות השראה. דומה שאיש מבין המתכננים אינו מתפנה לרגע לשאול את השאלות הרלוונטיות באמת: מה ייחודה של ירושלים? מה הופך אותה למקום מיוחד? איך מחזקים את הייחוד הזה, איך מחזקים את החוזק ולא את החולשה?

תכנון ירושלים מונהג על-ידי אנשי מקצוע טובים. הם מבינים היטב את שפת התכנון, מקצים אזורי תעשייה, בונים כבישים, מבינים באזורי ביקוש ובהיצעים ושולטים בסטטיסטיקות (בעיקר באלה העוסקות בהשוואות בין קצב הגידול בקרב היהודים והערבים). דומה שרק דבר אחד חסר שם: נשמה.

ירושלים אינה יכולה, ולעולם לא תרצה להיות, רעננה החדשה. אם לא יהיה בין המתכננים מישהו שיוכל להבין שתכנון העיר חייב לשמר את הזיכרון שלה ואת אופייה המיוחד, לא תהיה לה תקומה. העיר החדשה אינה יכולה להחליף את העיר הפנימית, וההפקרה המתמשכת של הישן גוזרת כלייה גם על החדש. עיר היא לא רק "אזורי מגורים", "תעסוקה", "מרכזים מסחריים". עיר היא גם, ואולי יותר מכל, זיכרון. עיר היא מקום מפגש, של אסתטיקות שהיו ואינן, של זמנים אחרים, של תרבויות שמהן צמחנו. עיר היא גם חיים החקוקים באבן, בעצים, בגדרות ובשמות.

ביום ששי האחרון התארחו בביתי כמה אנשים צעירים, כולם בנים לאנשי אקדמיה וכולם הגיעו מבתים שגורלם הכלכלי שפר עליהם (יחסית). "ילדים טובים ירושלים", שירושלים היתה אמורה להתמודד על ליבם, לאחר סיום שירותם הצבאי. חלק מהם אינו מעלה את אפשרות המגורים בירושלים על דעתו: הם מדברים על רחובות מזוהמים, על צחנה שעולה מכל פינה, על דמויות קשות יום שמסתובבות בכל מקום ועל הכיעור. כיעור? בירושלים?

לפני יותר משלושים שנה הגעתי לירושלים מבאר-שבע חסרת הייחוד. היופי של העיר שבה את לבי. סמטאות העיר העתיקה, הרחובות המוצלים של רחביה, הגיבוב של הנחלאות הילכו עליי קסם. זאת הייתה התאהבות, לא יכולתי לשבוע מן העיר. תמיד הייתי אחד מסנגוריה. אהבה ראשונה לא שוכחים. עדיין יש בעיר הזאת יופי ועניין בלתי פוסק. עתה, אפילו אני עד לדעיכה: זוהמה פושה בכל עבר, מתכננים מקצועיים שמתירים בקלות רבה כל כך את הריסת היופי וכופים על העיר ועליי את העולם החד-גוני חסר הייחוד של הערים החדשות.

הדברים נכתבים לקול רעש הדחפורים: לנגד עיני מתאבך האבק מן הבניין ההרוס. כל כך מהר נהרס בניין, כל כך מהר נמוג הזיכרון.

ד"ר רוני אלנבלום, המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים