יש גבול לאמפתיה
לא התלהבתי מההתנתקות וכעסתי על השמחה לאיד. אבל ההזדהות נגמרה כשראיתי כיצד היא מנוצלת להסטת חיילים ממשימתם ולאקט ציני ואנטי-דמוקרטי
ניסיתי. בחיי שניסיתי. היו בין חבריי לדרך כאלה שכעסו, היו כאלה שחשבו שאיבדתי את הכיוון והיו כאלה שסתם לא הבינו מה אני רוצה. בכל זאת, היה לי חשוב להשמיע דווקא בשמאל קול שמבטא הזדהות עם הכאב והכעס של המתנחלים על תכנית ההתנתקות. כי בניגוד לחלק לא מבוטל מחבריי במפלגת העבודה ובמחנה השמאל, אני לא חושבת שכל תכנית שבה מפנים מתנחלים מביתם היא בהכרח תכנית חיובית, או שכל תכנית שנקראת "התנתקות" מובילה בהכרח להתנתקות המיוחלת מהכיבוש. היו לי - ויש לי עדיין - ספקות כבדים באשר לכוונותיו של ראש הממשלה, ולגבי דרך התנהלות הממשלה בעניין התכנית. אבל יש גבול למידת האמפתיה שאני מסוגלת להביע כלפי ציבור המתנחלים ומתנגדי התכנית. ובשבועות האחרונים, התנהלותם דחקה אותי אל הגבול הזה.
אם להודות על האמת, מאז עלה רעיון ההתנתקות מרצועת עזה ועד לא מזמן, לא אחת העלו המתנגדים טיעונים הגיוניים ומוסריים לא פחות מאלה של חלק ניכר מחבריי למפלגת העבודה. הסכמתי איתם, למשל, בעניין הערפל שמפזר שרון סביב השלב הבא, אחרי פינוי הרצועה. השלב הבא, שבו אני מאמינה, הוא לא השלב הבא לו מייחלים מתיישבי יהודה ושומרון, אבל גם הם וגם אני צריכים לדעת לאן מכוון אותנו ראש הממשלה, לפני שנחליט האם תכניתו ראויה לתמיכתנו. על מנת שאוכל לתמוך בלב שלם בתכנית ההתנתקות, עליי להשתכנע שמטרתה להביא להפסקת הכיבוש, לכינוס ההתנחלויות לגושי התיישבות סבירים ולהפרדה הגיונית ובטוחה בין ישראל לפלסטינים. באותה מידה, סביר להניח, יש מי שהיה תומך בתכנית דווקא אם היה משתכנע מדבריו של דב וייסגלס, על כך שמטרתה היא להביא לקיפאון מדיני. בכל מקרה, כאזרחים, אנחנו זכאים לתבוע את האמת.
לא התרשמתי גם מהאדישות (שלעתים אף גלשה לשמחה לאיד) שהפגין חלק גדול מהשמאל הישראלי לנוכח מעצרים מנהליים, עיכוב ילדות במעצר במשך שבועות, איום בהרחקת ילדי מתנחלים מפגינים מבתיהם, שלילת זכותם של תלמידים להיבחן בבחינת בגרות וכיוצא באלה. פתאום, העקרונות שהשמאל נלחם עליהם - ובצדק - כאשר הממשלה מפעילה כלים פסולים כאלה על עובדים זרים או על פלסטינים, איבדו מחשיבותם כאשר הנפגעים היו מתנחלים. אותם אנשי שמאל, שרק אתמול לא הסכימו לקבל טיעון כמו "פצצה מתקתקת" כהצדקה למעצר מנהלי, מצדיקים מעצרן של קטינות ללא משפט, רק משום שלא הסכימו להזדהות ולשתף פעולה עם חוקרי המשטרה.
עניין התמיכה או ההתנגדות לתכנית ההתנתקות לא רלוונטי כאן - אם הכלים האלה פסולים, הם פסולים תמיד, והשמאל היה צריך לתבוע את אותו צדק שהוא תובע תמיד. כמובן שמן הראוי היה גם שאותם מתנחלים, שהיום זועמים על העוול שנעשה להם, יידעו לתבוע את תיקונו גם כאשר מדובר במי שאינם יהודים ובמי שאינם מסכימים איתם פוליטית. יש עקרונות דמוקרטיים שהם מעל כל תכנית פוליטית או מדינית, ואין שום סיבה שתהיה עליהם מחלוקת בין שמאל לימין.
ואולם, כשם שאינני מתלהבת מרעיון ההתנתקות, אף שלכאורה הוא מהווה צעד בכיוון של "השמאל" - כך אינני מוכנה שהאמפתיה שלי כלפי מי שעתידים להיעקר תנוצל על-ידי הימין הקיצוני על מנת למוטט את סדרי השלטון במדינה. כשראיתי כיצד מי שהצליחו לרגש אותי, ולזכות בהזדהותי עם כאבם, משתמשים באותם רגשות על מנת לערער חיילים ומפקדים בצה"ל ושוטרים במשטרת ישראל, להסית ולהסיט אותם ממילוי חובתם - הגיע הקץ להזדהות שלי.
הקיצוניים שבמתנגדי ההתנתקות טוענים נגד ראש הממשלה, שהאופן בו אושרה התכנית אינו תואם את ערכי הדמוקרטיה. גם אם יש מידה של אמת בטענה זו, הדרך להיאבק בה אינה על-ידי הפעלת לחץ נפשי ומוסרי לא הוגן על מי שמחויבים לקיים את פקודות הצבא והממשלה. מי שעושה שימוש מעוות שכזה בהזדהותם האנושית (ולעתים אף האידיאולוגית) של לובשי מדים עם כאבו, לא ראוי להזדהות שכזו. מי שמדרבן את חיילי צה"ל לפעול נגד חיילים אחרים, במידה ואלה יקיימו את החלטות הממשלה, לא עושה זאת כחלק ממחאה לגיטימית, ולא בגלל כאב העקירה - מי שמתנהג כך מבצע אקט ציני, כוחני ואנטי-דמוקרטי.
הלא אם חלילה יעבור הלחץ על חיילים, שממילא מצויים בקונפליקט מוסרי ואידיאולוגי, מסה קריטית - כל המבנה שנקרא מדינת ישראל יקרוס, ואז באמת לא יהיה משנה אם תכנית ההתנתקות תצא לפועל או לא.
