איפה הם היום - מייקל קארטר

ב-23 ליולי נערך בלאס וגאס אירוע השנה של קהילת השחקנים הזרים ששיחקו בעבר בישראל. מכל קצוות ארצות הברית הגיעו החברים הוותיקים לעיר החטאים בנוואדה כדי לחגוג עם מייק קארטר את יום הולדתו החמישים. מי לא היה שם? דייויד הנדרסון, רולנד יוסטון, קורקי נלסון ועוד רבים וטובים, וגם רבים אחרים שהבריזו...גם היום, עשר שנים אחרי שפרש מכדורסל בהפועל חולון, נראה שכולם רוצים להיות בסביבתו של קארטר "המשוגע", ממש כמו הימים הפרועים בישראל.

לפרויקט המלא - "הכוכבים של פעם" - לחץ כאן

"אני בן אדם שמסתדר עם כולם ותמיד הייתי כזה", מספר קארטר בראיון ל-ynet, "על המגרש ומחוצה לו, תמיד אנשים אהבו לבלות איתי. אפילו ארל וויליאמס, שהיה מתנהג ברשעות כלפי כששיחקתי מולו בשנים הראשונות, התחבר איתי כששיחקנו ביחד במכבי ר"ג, ונהיינו חברי אמת. הקשרים שאנחנו הזרים יצרנו בישראל חזקים מאוד והם נשמרים עד היום. תמיד היינו צריכים להיות שם אחד בשביל השני, כי לא פעם היו צרות עם ההנהלות. לא תמיד קיבלנו כסף בזמן, אבל תמיד דאגנו אחד לשני. אני זוכר שהייתי מארח אצלי בבית שחקנים, מבשל להם. היינו מבלים, תמיד ביחד. מאז ועד היום". 

היום כאמור, קארטר מתגורר בלאס וגאס ביחד עם אשתו הישראלית הדר, ושני בניו, בן וטימי, ומתפרנס מעבודתו כאחראי על אגף מכונות המשחק בקזינו של מלון ה'סיזרס-פאלאס' הידוע בעיר. "למעשה, אני עובד במלון מאז שפרשתי. התפקיד שלי הוא לשמור על קשר עם הלקוחות ולדאוג להם, לעזור להם למלא טפסים של מס הכנסה וכיוצ"ב. לא פעם אני פוגש ישראלים והם מופתעים כשאני פונה אליהם בעברית. אני עובד במשמרת "בית הקברות" (graveyard shift) - הזמן בו כולם ישנים חוץ מהמהמרים. אני נמצא בקזינו מ-1 עד 9, חוזר הביתה, נח קצת, אוכל, ואז מתפנה לכיף האמיתי שלי - אימון הכדורסל".

קשה להאמין, אבל קארטר ישן כחמש שעות ביממה ומקדיש כמעט את כל הזמן הפנוי שלו לאימון שתי קבוצות כדורסל בבתי ספר תיכונים בלאס וגאס. "אני מאמן את קבוצת הכדורסל של חטיבת הבינים של הבנים שלי. בין שחקני הקבוצה ישנו גם הבן של גארי פייטון, שמימן נעלי כדורסל לכולם". קארטר מקווה שבניו יהיו שחקני כדורסל. אם אפשר ב-NBA. "אם לא, אשמח אם ישחקו בישראל. יש להם אזרחות והם גדולים". בנוסף לכך, משמש קארטר כעוזר מאמן קבוצת הנערות של תיכון גרומן-בישופ בעיר.

המשוגע עם מילטון ואגנר. שיחקו יחד באולם זיסמן (צילום: הדר קארטר)

"אני אוהב לאמן. אני מאמן טוב והחלום שלי הוא לאמן ב-NBA, אבל בינתיים, אם תגיע הצעה רצינית לאמן בישראל, אני אענה בחיוב". בכלל, נראה כי קארטר מתגעגע מאוד לישראל ומתכנן "ביקור שורשים" בעוד שנה. "זה עומד להיות מסע משמעותי וגדול. ולא רק אני אבוא. גם קורקי וקארל איימוס אמרו שיבואו איתי" מבטיח קארטר.

קארטר הגיע לישראל בשנת 1982, כמעט במקרה. המאמן אריה מליניאק נתקל בו כששיחק בטורניר בתיכון קרנשואו בלוס אנג'לס והציע לו להצטרף להפועל חולון. לקארטר, אז בן 27, הספיק לשחק בארגנטינה, בפיליפינים ובפורטוגל (שם זכה באליפות עם ספורטינג ליסבון), הסכים להגיע למזרח התיכון, בלי יותר מדי התלבטויות. "לא ידעתי שום דבר על ישראל. קיבלתי הצעה והלכתי על זה. כשהגעתי לחולון, התאהבתי במדינה ובקבוצה. היתה לנו קבוצה מצוינת אז עם ישראל אלימלך, עופר יעקובי וניב בוגין. אם רק היה לנו עוד אמריקני חוץ ממני, היינו יכולים לתת פייט למכבי ת"א".

בתום שנתו הראשונה בישראל, קיבל קארטר אזרחות ישראלית לאחר שנישא לרינה, שהיא במקרה גם אחות של אשתו של ווילי סימס, אריאלה. "ייעצו לי להתחתן, כדי שאוכל לשחק על תקן של מתאזרח ומכיוון שגם כך הייתי מאוהב ברינה, לא היתה לי בעייה. התחתנו, קיבלתי אזרחות ופיניתי את משבצת הזר לרנדי אוואנס". לרוע מזלו, נפגע קארטר בגבו ומצא עצמו משוחרר מחולון ב-1984. הצעה שקיבל מהפועל קרית גת היתה מספקת מבחינתו, עד שהקבוצה התפרקה מחוסר משאבים וקארטר יצא לצרפת ומשם המשיך לליגת ה-CBA בארצות הברית. זו היתה תחילת הסוף של הנישואים לרינה.

לאחר שנה חזר קארטר לארץ והצטרף למכבי נתניה. שם, בעזרת דייויד רוס, הוביל את הקבוצה לליגה הבכירה. עונה לאחר מכן חברו לקארטר ורוס דייויד בלאט, סטיב שלכטר ואחרים, אולם הקבוצה הרבתה להפסיד וקארטר שוב מצא עצמו בקבוצה מתפרקת על רקע כלכלי. "הפסקתי לשחק כדורסל באותה שנה וכל יום הייתי יושב אצל בנצי מבית הקפה בנתניה ועוזר לו לסדר את השולחנות, להכין את הבייגלע. כך העברתי את הזמן עד שקיבלתי הצעה מהפועל ירושלים".

קארטר עלה לבירה ושיחק שם שתי עונות, עם דייויד בלאקוול, בילי מילר, ארז חזן, דורון שפע ופיני לוי (ש"לא היה טוב כמו שעשו ממנו"). הוא סייע לירושלים לעלות לפלייאוף לראשונה בתולדותיה, מה שלא עזר כל כך להשכיח את הכאב על מות אביו בלאס וגאס. "סעדתי אותו במיטת חוליו, לפני שנאלצתי לחזור לישראל. כמה ימים לאחר מכן הוא מת".

בקיץ 1989 חזר קארטר לשפלה והצטרף למכבי ר"ג, שם שיחק שלוש שנים. למרות שהוא מזוהה יותר מכל עם הפועל חולון ("מי שאומר משהו רע על חולון, מסתבך איתי"), קארטר סבור שדווקא השנה הראשונה שלו במכבי ר"ג של אפי בירנבוים, ארל וויליאמס, מילטון ואגנר וקני סימפסון, היתה הטובה ביותר שלו. "אפי היה אחד מהמאמנים הכי טובים שהיו לי (קארטר מזכיר בנוסף גם את אילן קובלסקי ופיני גרשון, אותו פגש בליגת הקיץ בלאס וגאס השנה - א.ב.) וארל, מילט וקני היו השחקנים הכי טובים ששיחקתי איתם. אפילו הצלחנו לנצח פעם את מכבי ת"א".

למרות שהחזיק באזרחות ישראלית ולמרות ששהה בארץ תקופה מכובדת של 13 שנים, קארטר מעולם לא זכה להזדמנות במדים הצהובים של האלופה הנצחית. זאת למרות שהיה נוהג להתאמן בשורותיה בתקופת הפלייאוף, אחרי שקבוצותיו היו מודחות. "תמיד כיבדתי את מכבי. רלף קליין וצביקה שרף אפילו היו מזמינים אותי להתאמן איתם. הייתי נפגש עם שמעון מזרחי, הוא הכיר אותי טוב ונהגתי גם לצאת איתם לאכול במסעדת 206. משום מה, אף פעם לא יצא לי לשחק עבורם. אולי בגלל שהיו להם הרבה מתאזרחים גם כך".

קארטר אולי נהג להתאמן עם הצהובים, אבל הרגעים הזכורים לו ביותר מהמגרשים בישראל, קרו במשחקים מול מכבי. "בשנה הראשונה שלי בחולון, יצא לי לשחק מולם וכמעט ניצחנו. הובלנו בשניות הסיום, אולם אז הכדור הגיע לג'ק צימרמן. אני נתקעתי בחסימה של ארל וויליאמס והוא קלע וניצח להם את המשחק. במידה מסוימת כיפרתי על כך במשחק חצי גמר הגביע, כשקלעתי שש שלשות מול מכבי, מה שלא עזר לנו לנצח. ובכל זאת, זה היה אחד המשחקים הטובים ביותר שלי בארץ".

את שלוש השנים האחרונות שלו בילה קארטר בחולון, סוג של סגירת מעגל עם האוהדים המטורפים, שגם המציאו לו את הכינוי "משוגע". קארטר מודה שהוא גאה בכינוי הזה, שיכול להתפרש גם כשלילי בהקשרים מסויימים. "אני הייתי אטרקציה. אנשים היו באים למשחק בשבילי. הייתי נותן הצגה לקהל. פה אף אחד לא יודע מי זה מייק קארטר, אבל בחולוניה הם היו צועקים לי 'משוגע, משוגע'. אני אהבתי את זה והייתי נותן להם את כל כולי. קופץ לכדורים אבודים וקולע שלשות, לא פעם מחצי מגרש. לפעמים המאמנים היו כועסים, אבל קלעתי אותן בדרך כלל כך שזה היה בסדר".

המחוות המוחצנות שלו במהלך משחקים, הצדיקו שוב ושוב את הכינוי שהודבק לו, אבל ה"שגעון" בא לידי ביטוי גם מחוץ למגרש. כך למשל, עוכב קארטר לחקירה אחרי משחק חוץ של ר"ג מול הפועל חיפה. "האוהדים ברוממה ירקו עלי ועל ארל וויליאמס ואנחנו עלינו ליציע כדי לסגור איתם חשבון. ארל אפילו הרביץ למישהו. כשיצאנו מהאולם, לא נתנו לאוטובוס לעזוב והופנינו לתחנת המשטרה, שם נחקרנו במשך שעה", סיפר קארטר, שמבקש להזכיר, אך לא להרחיב, את תקרית "איש התירס" בכניסה למועדון ה'ליקוויד' בתל אביב.

למעט התקרית ההיא, קארטר מתענג על זכרונות מחיי הלילה בת"א, ששונים מאוד מאלו בעיר הניאון לאס וגאס. "בת"א אתה יוצא לבלות ומכיר אנשים חדשים כל פעם. היינו הולכים לפאב ה'מסבאה' ליד אוסישקין ורוקדים על השולחנות לצלילי שירי ארץ ישראל. זה היה כיף וגם האנשים היו חמים. בכלל, ישראלים הם עם נפלא. הם תמיד יעזרו לך, תמיד יתנו לך לשתות ולאכול, גם כשאין להם כסף. בארצות הברית אין סיכוי שזה יקרה. חבל רק שבעלי הקבוצות לא משלמים משכורות בזמן. זה הורס את הליגה הישראלית".

בהקשר הזה, קארטר מפרגן דווקא לאיש העסקים נחום מנבר, שכבעלים של חולון יזם את טקס הפרידה מקרטר בפברואר 1996. "הוא הזמין אותי לטקס, קנה לי ולמשפחה כרטיסים. בדרך נתקענו בסופת שלגים בניו יורק וגיליתי שהדרכון שלי לא בתוקף, אבל בסוף הצלחנו להגיע בזמן והוא סידר לנו מלון ומכונית. זה היה שבוע נפלא והשיא שלו היה הטקס עצמו, הפרידה מהאוהדים והשחקנים. זאת היתה הפעם הראשונה שקבוצה תלתה גופייה של מתאזרח וזה ריגש אותי מאוד. זה היה הרגע הכי גדול שלי בישראל והיו לי הרבה כאלה. הגופיה תלויה עד היום בסלון הבית שלי וכשאני הולך לישון, בראש שלי מהדהדות קריאות האוהדים הנפלאים: "משוגע...משוגע". אז פלא שהוא ישן רק חמש שעות ביממה?