נואיבה: אהבה מעבר לדיונה
"כולם רוצים חברים בדואים. זה אִין, מקרין ותק ומעלה אותך דרגה בעיני שוכניו היהודים של החוף. קבוצת מטיילים מתקדמת לאורך המפרצון: 'זה חוף זולה' זועק הראשון ולוחץ אל בִּטנו את סאלח במחווה של ידיד ותיק". חוויות משבעה ימים עמוסי בטלה באחת החושות של סיני
לא להרבה זמן נמשכו מבטיהם המאשימים של ילדי. שהרי מי הטמבל שעובר את הגבול בצהרי יולי-אוגסט? סיימנו "השתהות" בת שלוש שעות במעבר הגבול בטאבה ועוד פחות משעה נמצא את עצמנו בחוף "שלנו", אי שם בדיונות הזהובות של נואיבה, יחד עם סאלח ועיד. מקום נטול חשמל שרק לאחרונה הוקמו בו מקלחות ושירותים המקלים על תלאובות בטנם של אורחים קלי דעת, מקום המאיר עצמו בלילות זרועי כוכבים בבקבוקים ריקים של מים מינרלים ממולאים חול ונרות.
במקעד המרכזי (ה"לובי" של החוף) מקבלים אותנו בשלוותם השקטה, המלווה חיבוק ונשיקות לחיים השמורות לאורחים מוכרים ומחובבים, גם חמיד ומוחמד הקטן. "תה עם מרווה?" שואל עיד בחיוך זוכר, ומנחה את סלח (במילרע) להביא "באראד צ'אי עם מרמריה". כוסיות זכוכית נמזגות מהקומקום ומשקשקות את ברכתן לשבוע חדש שנפתח.
"זה חוף זולה"
רצועת החוף שלנו עשויה מחול זך היורד מהדיונה הגדולה שבגב החושות, שסופה הקרוב לים רצוף חלוקים קטנים. ריף נאה תוחם את מתחם
הרחצה ומרחיב את אפשרויות השחייה והצלילה. משפחות, צעירים ויחידים מאכלסים את חמש עשרה החושות של סאלח ועיד. מדרום ומצפון מתעגלים החופים שמחזיקים אחיו של סאלח. "רק לבקש. הם כבר ירשמו וכשנעזוב נתחשבן על הכל", אני מסביר לבני הטריים כיצד מזמינים אוכל ושתייה מהמסעדה שבמקעד המרכזי.
נהרת פניהם מסגירה סקרנות של מגלי ארצות. "אל תשאל", רועם בכורי בפליאה "מיליונים של סרדינים קטנים וכסופים הקיפו אותי מכל הכיוונים". "כן", מצטווח צעירי בחשש "נפלא. ו-אבא, יש כרישים?"
כולם רוצים חברים בדואים. זה אִין, מביא כבוד, מקרין ותק ומעלה אותך דרגה בעיני שוכניו היהודים של החוף. קבוצת מטיילים רגליים מתקדמת לאורך המפרצון. "זה חוף זולה" זועק הראשון בחדווה אל השקט המדברי ומחיש צעדיו. כל הבדואים רוצים חברים ישראלים. זה הרע במיעוטו, זה מביא פרנסה וזורע זרעים לעתיד. הראשון וסגנו לוחצים אל בטנם את סאלח במחווה ידידותית ורומזים לשאר חברי הקבוצה לפשוט על החושות בחוף.
שמחה לעיד
"הו, הנה עיד" רועם בפטרונות הראשון. "תוריד את המשקפיים", מציעה אשתו "שיכיר אותך". "לא, אין צורך. הוא מכיר" קובע הגבר עובדה. "ואללה לא הכרתי אותך" הוא פונה לעיד. "בפעם הקודמת היית לבוש כמו בדואי". "כן", מחייך עיד ומוסיף בעברית העשירה שלו "מאז השתכנזתי". ויחד הם פונים אל לב המקעד, זה להשתרעות פרקדנית וזה להגיש את המבוקש.
עם רדת היום שוקעים משבי הרוח הקלילים לאוושה בלתי מורגשת. שקיעה מופלאה צובעת את ההרים באדום. את האכול כבר הזמנו כראוי – מאכלים פשוטים ביותר - חצי שעה לפחות לפני שהבטן (או הילדים) צורחת. שולחנות נמוכים, בקבוקי נרות, כריות הסבה, ומגשים עמוסים במיטב התוצרת – מאורז עם שעועית או במיה, עבור בפיצה ובורקס, שקשוקה, טחינה, צ'יפס, פנקייק, מיצי פירות, סחלב – אך כל זב חוטם על החוף יודע שאין כמו המגלובה שמכין עיד. כבר בצהרי היום, נזרקים אל הסיר הענק אורז, חצילים, עגבניות ושאר ירקות ועוף ומתבשלים שעות ארוכות, עד לטקס החגיגי של הפיכת התכולה אל מגש ענק וחלוקתה בין הרעבים.
בין מנה למנה מתפנה עיד לכמה רגעים ומתיישב לידי. העברית הרהוטה
שבפיו ואישיותו השקטה והכובשת, מסייעות לו ליצור אינטראקציה מהירה עם אורחיו. עיד (34) למד משפטים ליד קהיר לפני 15 שנה וחזר אל כפר הולדתו הסמוך לאל עריש. מסיבות שונות בחר להרחיק נדוד וכבן לשבט הסאוורחה, אחד הגדולים בסיני, לא התקשה למצוא עבודה בנואיבה. שלושת ילדיו ואישתו עדיין מתגוררים בכפר הולדתו ומדי שבועיים הוא נוסע אלשם, מרחק ארבע שעות, כדי להפיג את געגועיו.
תור המדבר
"זהו אבו מוחמד", הוא מציג בפני בדואי כבן חמישים, בעל זקנקן לבן ועיניים טובות, "קרוב משפחה", הוא מוסיף ופונה אל המטבח. אבו מוחמד היה סוחר באל עריש, עד שקרא בעיתון "אל אהרם" המצרי מודעה המעודדת קורסים ליזמים. אחרי כחודש הפך להיות סוחר אבן. טונות של סלעי גרניט וגרנוליט עברו מאזור שארם א-שייח לישראל עד לפרוץ האינתיפאדה ולאחריה – לסעודיה ולירדן. גם חול ים מאל עריש מועמס על אניות ומוסע לאיטליה וליוון. "עכשיו כשיש אינטרנט" אומר אבו מוחמד "קל יותר לסגור דברים". לכאן הגיע הערב כדי לגבות כסף שמישהו בנואיבה חייב לו.
הוא מספר קצת על ילדיו, וקצת על ההווי הבדואי, על זקני השבטים, על ההתמודדות עם הקידמה, ועל העונשים לסוטים מדרך הישר ("מי שנוגע בבחורה יבוא למשפט בפני הזקנים וישלם עשרת אלפים גיניי על כל צעד שעשה עד שנגע בה"). ומוצא את עינינו המשתאות אל מול עולם חדש נפתח.
בתום הסעודה נלחמים בקושי צעירי המאהל בעפעפיהם הכבדים וצונחים לתנומה על ברכי הוריהם. הבוגרים יותר מתקבצים בחבורה לשיחות ארוכות ולנגינה חרישית או פורשים אל קפלי הדיונות לחילופי הורמונים ממוזגים. יודעי דבר יפרשו את מזרניהם על ראש הדיונה הרכה ממנה נשקפים אורות הנרות ובבואת הירח בין הגלים ויביטו בשלל הכוכבים. "וואוּ" מתפעל בני הצעיר בכנות עירונית "כל כך הרבה. איפה הם הסתתרו כל הלילות?".
אפשר גם לטייל
מתחם החושות נראה כמרבץ של בילוי ובטלה. מדי בוקר עמלים עיד הקטן ומחמוד על התפאורה - מנערים את השטיחים, מיישרים את קפליהם, מעמידים מים על הכיריים במטבח, גורפים את החול סמוך לחוף ואוספים את
האשפה שפלט הים. ראשוני המתעוררים פוסעים הלומי שינה אל המקעד ומבקשים נס קפה ותה, לגימותיהם שקטות ועיניהם תלויות בעלמה צעירה ובגופיתה הכחולה העולה מן הגלים. חדוות ילדי החוף מעירה את אחרוני הישנים ומפזרת אותם בין המקעד וחושות החוף לארוחות בוקר, משחקי שש-בש, קריאה, שיחות בטלות ושתיקות מהורהרות. כאן יש חוקים אחרים וגם הם רק הצהרות נטולות מעש.
"יש מכאן הרבה אפשרויות לטיול", מבהיר מוחמד הקטן. "אפשר לנסוע עם הג'יפ בין ההרים מביר זריר לראס אבו גלום, או לעין חודרה", הוא מסביר אל מול השמש המגביהה, "ואפשר לקחת אוכל ולישון בדיונה של 'ג'בל טלטל', לא רחוק מביר זריר". את סנטה הוא לא מזכיר, אם לא שואלים. טריטוריה אחרת. פרנסה לאחרים.
חמיד פוסע קדימה מהמקעד, בדרכו הוא משטח ומכבה ברגליו היחפות והכהות את בעירת גרגרי החול הלוהטים. ברהב חסר בינה, כיאה לידידם של בדואים נאצלים, אני מצטרף אליו ובתוך שניות פולט מפי סדרת צהלות מבועתות וממהר לחפש כתם צל לעמוד עליו. עם צהריים מתלהטת הקרקע החולית עוד יותר ומגעה זהה לזה של מגהץ לוהט.
עוד נשוב
הזמן עובר בחשאי בחוף שלנו, מבלי שנרגיש בו, או בחסרנם של המחשב, הטלוויזיה ושאר זיווד אלקטרוני. שבעה ימים כבר עברו, ספרים החליפו עיניים, MP3 בדק את אזניהם של בני שעות ארוכות, דגים צבעוניים הביטו באישונים מזוגגים אל מסיכות זגוגית משנורקלות. שבע ארוחות ערב ערבות אכלנו עד שהגיעה השעה להיפרד.
שטרות כסף מחליפים ידיים, תרמילים מועמסים על הרכב, מבט אחרון אל אחוזת השבט. כאן לא שוקעים בכבדות מלנכולית אל פרידות דביקות. לחיצות יד, אולי נשיקות לחיים אווריריות. וזהו. עוד מילה אישית חרישית והבטחה לעתיד קרוב. ככה זה. אנשים באים ואנשים הולכים. ועיד רק מביט ומחייך.
לפנייה לכתב/ת 
