המשחקים הגדולים: מכות

קהל משחקי המכות נחלק לשניים: החבר`ה שנהנים לשחק מפעם לפעם ולהתחרות זה בזה, ואלה שממש משקיעים את הזמן והנשמה במשחקים, לומדים בעל-פה את כל צירופי המקשים ויודעים כיצד לתזמן את התנועות שלהם על קוצו של יוד.

האחרונים יתעניינו במשחקים עמוקים ומאוזנים, בהם לכל דמות יש מספיק אפשרויות

טקטיות לנצחון, ושום דמות אינה חזקה מדי. האחרים, שהם הרוב, ואנחנו נמנים עליהם, פשוט נהנים מהאקשן הצבעוני והמהיר, וגם לא אכפת לנו "למעוך כפתורים" מפעם לפעם.

Mortal Kombat

Mortal Kombat נכנס לתודעת הציבור הגיימרי בזכות היותו אלים יותר מהרגיל, תכונה חיובית מאוד במשחק מכות.

שלא כמו משחקי מכות אחרים מאותה תקופה, הדמויות ב-Mortal Kombat לא

היו מצוירות, אלא התבססו על לכידות תנועה של אנשים אמיתיים.

אם זה לא מספיק, MK הציג גם דם לרוב, בשפריצים רבים לאחר כל מכה. כמו כן, המשחק הציג לראשונה את רעיון ה-Fatality: מכה מיוחדת אישית לכל דמות, שמחסלת את היריב סופית באופן כזה או אחר. אפילו שלמעשה כבר ניצחת את יריבך, יכולת בכל זאת להמשיך ולקרוע לו את הצורה... אכן תמונות קשות.

Tekken הפכה במהלך השנים לסדרת משחקי התפקידים המוכרת ביותר בעולם. מאז יציאת המשחק הראשון ב- 1995 לפלייסטיישן הראשונה, נמכרו מיליוני עותקים של המשחק, והכינו את הדרך

לעוד ארבעה המשכים רשמיים, משחק ספין אוף אחד (Tag Tournament) ואפילו משחק GBA.

הייחוד של סדרת Tekken לא היה דווקא במקוריות מיוחדת (כמו One Must Fall) או חוש הומור חיוני (Mortal Kombat), אלא בליטוש של כמה מאפיינים שהיו כבר שם קודם, כמו אנימציות טובות יותר, מנוע תלת מימדי מרשים, גיוון לוחמים רב (23 לוחמים החל מהמשחק השני, ונוספו עוד), וכמובן, מערכת קרבות טובה יותר מבעבר.

Tekken החלה את דרכה בתלת מימד, וכפתורי המכות, במקום להיות מקושרים למכות בעוצמות שונות, היו מקושרים לידיים ורגליים, מה שאיפשר לימוד אינטואטיבי יותר של המהלכים. כמו כן, כעת ניתן היה להתכופף ולחמוק ממכות בתנועה הצידה, ולבצע מהלכים מיוחדים כנגד התקפות ספציפיות.

למרות זאת, Tekken היתה מתחילתה סדרה נגישה ביותר, וכל שחקן מתחיל היה יכול להיכנס למשחק בסיסי; לא היתה למשחקים עלילה של ממש, ולמרות המהלכים החדשים רמת המומחיות שנדרשה כדי להתחיל לשחק היתה מינימלית.

האיזורים בהם נלחמו הדמויות היו למעשה חסרי גבולות ואפשר היה לנוע ללא כל מגבלה לכל עבר. עם השנים הסדרה התקדמה, שיטת הקומבואים (צירופי המקשים) הפכה מדויקת יותר, הזירות הפכו לאזורים תלת מימדים הכוללים קומות וחומות, והלוחמים (והלוחמות) שודרגו ללא היכר, והפכו את Tekken 5, הנוכחי, לאחד המשחקים הבולטים ל-PS2.

Virtua Fighter

Virtua Fighter של חברת SEGA היה משחק המכות הראשון שהציג גרפיקה תלת-מימדית מלאה ששימשה לא רק ליופי חיצוני אלא גם למשחקיות עצמה, והיה גם המשחק הראשון ששם את הדגש על מהלכי קרב ריאליסטיים (יחסית) ולא על סופר-מהלכים מוגזמים ועל סיפורי רקע מגוחכים. 

היה זה המשחק השני בסדרה, שנראה טוב יותר והיה ידידותי יותר לשחקן הממוצע, שזכה להצלחה אמיתית ושם את הסדרה על המפה. מאז ועד היום שומרת סדרת VF על רמה גבוהה של גרפיקה ושל גימור, ריאליזם יחסי, והמון עומק טקטי עבור השחקן שרוצה להתמקצע. זהו משחק המכות עבור האדם החושב, בלי קרבות במהירות מסחררת, התעופפויות ברחבי הזירה או תמרות עשן ואש כמו ברוב משחקי המכות האחרים, אלא קרבות מתוזמנים ומדודים המבוססים על מגוון רחב של אומנויות לחימה מהעולם האמיתי, ודורשים מיומנות אמיתית על מנת לנצח בהם - ולא רק "מעיכת-כפתורים" נלהבת.

בימי חייה של ה-N64 הייתה לנינטנדו בעיה קשה: מפתחים לא רצו לפתח משחקי מכות לקונסולה שלה. הטענה המרכזית הייתה שהשלט לא מתאים לז`אנר, שדורש הרבה כפתורים.

 נינטנדו, כמו כל חברה שרוצה למלא חורים במגוון המשחקים שלה, החליטה ליצור משחק מכות משל עצמה.

אך כיאה למסורת החברה, היא רצתה לחדש ולא למחזר. כך קרה שהיא הוציאה את Super Smash Bros., כותר מכות שנתן לארבעה שחקנים אפשרות לשחק בזירה אחת מלאה בחפצים שאפשר להשתמש בהם בזמן המשחק. הדמויות היו כולן מבית נינטנדו, ומה יותר כיף מאשר להרביץ למריו, סאמוס או פיקצ`ו עם מקל של מטריה או פרח מטיל אש?

שנתיים לאחר שהכותר הראשון זכה להצלחה רבה שיחררה החברה את SSB Melee ל-GameCube, שלקח את הנוסחה הבסיסית ושידרג אותה לשלמות.

הוא הציג משחק יחיד מאתגר יותר, גרפיקה מרהיבה יותר, שלבים חכמים יותר ו-25 דמויות שונות להילחם איתן. בנוסף, כתוספת נוסטלגית הוא איפשר לכם לקבל גביעים המבוססים על היסטוריית נינטנדו, ולשמוע מנגינות מוכרות. הוא מציע כיף טהור, עם עומק אסטרטגי למי שחפץ בכך - ובגרסה הבאה שלו הוא צפוי לכלול גם אפשרות משחק מקוונת.

סדרת Soul Calibur היא אחת מסדרות משחקי המכות התלת ממדיים המהנות ביותר מעולם. היא החלה את דרכה כ-Soul Edge, משחק אהוב למכונות ארקייד, המשיכה כ-Soul Calibur, כותר שהיה

אחת הסיבות המרכזיות לקניית Dreamcast, והתגלגלה ל-SC2.

למרות שהשחקן המזדמן יתקשה למצוא עומק במשחק מכות, Soul Calibur אפשר לשחקן המשקיען להתמחות באמת במהלכים השונים ולהתמקצע על סוגי מכות רבים של כל אחד מהלוחמים, והקטין במידת מה את השפעת טקטיקת "מעיכת-הכפתורים" הידועה לשמצה.

באשר לחידושים, SC הציג לראשונה אפשרות תנועה לשמונה כיוונים שונים, בניגוד לתנועה הדו ממדית שהייתה מוכרת עד אז. כמו כן, המשחק הציג לראשונה גם עלילה מושקעת יותר מהממוצע, קמפיין מגוון יותר לשחקן היחיד, ודמויות מעניינות ומאוזנות למדי.

גורם משמעותי נוסף שתרם להצלחת סדרה, כמובן, היא הגרפיקה המפורטת והמרשימה של הדמויות והרקע, ובעיקר האנימציה המרהיבה שלהן. בסופו של דבר, SC הוא משחק שנעים לצפות בו, קשה להתמחות בו, ומהנה לשחק בו.

הכתבה פורסמה במקור באתר המשחקים vgames.co.il