"בכל אחד היא השאירה סימן"

המשוררת כלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, הובאה אחר הצהריים (ב') לקבורות בבית העלמין שבקריית שאול. רביקוביץ מתה אתמול, לאחר שהתאבדה על-פי החשד בביתה שבתל-אביב. היא היתה בת 69 במותה.

קודם לכן הוצב ארונה של רביקוביץ בבית סוקולוב שבתל-אביב על מנת לאפשר למוקירי זכרה ושירתה לחלוק לה כבוד אחרון. משם יצא מסע הלוויה לבית הקברות ותחת השמש הקופחת נפרדו ממנה אוהביה. "במשך השנים היו אנשים רבים שאמרו לאמא שהשירה שלה נתנה להם מילים להביע את קולם ולהבין בעצמם את מה שעובר עליהם", אמר בנה של רביקוביץ, עדו, על קברה, "כשאני עומד פה עכשיו, לא מאמין למה שקורה סביבי, אני מבין שלפעמים אין מילים לתאר כאב, ולכן אקח גם אני, כמו שעשו לפני, את המילים מאמא. היא כתבה 'אין אהבה במקום הזה/ זולת אהבה בשניים/ ומי שקרע אותי מעליך לא היתה יראת אלוהים בלבו/ ולא תהיה".

אחיה של המשוררת, אחיקם בר-לוי, ספד לה ואמר: "חיינו בעולמות שונים. אני ביום והיא בלילה, אני בקיבוץ בגליל והיא מאוד לא אהבה קיבוץ. אני בכלכלה ובחקלאות והיא בשירה ובספרות. כשבאה לבקר את אמנו בשנות חייה האחרונות, דיברה אליה אחת מחברות המשק לא יפה. אני הלכתי לסדר עניינים, ודליה - היא כתבה שיר. היא כתבה לא מה שהיא מרגישה אלא מה שהיא חושבת". בין מילות השיר שהוקדש לאותו ביקור בקיבוץ כתבה רביקוביץ: "מבלי לזרוע חרדה/ אני לעצמי אומרת/ ששנת עולמים היא הטובה מכולן".

חברתה הקרובה, יעל דיין ביקשה את סליחתה ואמרה: "חשבתי שאוכל לשמור עליך מפני עצמך ולא צלח. סליחה שלא השכלתי, סליחה שלא הצלחתי, שלא שמרתי כפי שהייתי צריכה. את שמרת עליי כל הזמן. המשיכי לשמור עליי ולתת לי מטובך". דיין הקריאה את "אסוציאציות", משיריה הפוליטיים יותר של רביקוביץ, בו היא מנהלת דו-שיח עם העוינות שהופנתה כלפיה לא פעם בשל רגישויותיה: "מה יש לה להגיד?/ מה יש לה להגיד?/ היא סתם מחפשת דרכים לסבל/ ולהגיד מלה רעה./ היא לא רואה את כל הטוב והיפה שבחיים./ היא לא רואה אותנו כמו שאנחנו./ אנו באנו ארצה".

המשורר מאיר ויזלטיר ספד לה ואמר: "מכל כותבי השירה העברית החדשה, דליה כתבה הכי פחות שירים, אבל כל אחד משמעותי ואי אפשר בלעדיו". גד יעקבי, מחבריה הקרובים ומי שליווה אותה שנים ארוכות, אמר: "פגשתי בה לראשונה לפני 51 שנה כשהיתה חיילת. לאורך השנים ראיתי את גליה ומשבריה, ליוויתי אותה בעליות ומורדות, בצער ובעמקי השמחה, באושר גדול על בנה שנולד ובעתות כאב. היא המריאה לגבהים בשירתה ונגעה בכאב וביאוש. היה בה ברק צבעוני ורגישות לכל אור וצל עובר. כל חייה היא ניסתה ללקט קטעי קיום שאפשרו להמשיך לפי שעה, עד שבא היום. את כל אלה היא תשא מפה. היי שלום. יופייך ושירתך ימשיכו להלך לפנייך".

עוד בין החברים שספדו היתה עמליה ארגמן-ברנע שאמרה: "דליה, חברתי הטבועה. גם בימי חייך האחרונים, ביקשת לעבור את כל חדרי הים ואינני בטוחה שביקשת לבוא אל קרבו. על אף ייסורי היומיום התאמצת בכל מאודך שלא לסיים את חייך, על-מנת שלא להטריד את החברים ביום קיץ חם ובעיקר שלא להטיל את עול הסתלקותך על עדו. שלשום לא רצית למות, רצית רק לישון. השינה לא נענתה לך ולבסוף טרפה אותך".

בלטו בהיעדרם נציגים מטעם הממשלה ובראשם שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת. ח"כ זהבה גלאון, שנכחה בבית העלמין, אמרה: "זה מחפיר ששרי ממשלת ישראל לא הגיעו לטקס ההלוויה. דליה רביקוביץ היתה משוררת לאומית, זוכת פרס ישראל, פרס ביאליק, פרס שלונסקי ופרס ראש הממשלה, ומדינה שמעניקה פרסים ליוצריה - צריכה לכבד אותם לא רק בפרסים. היעדרותם היא מעבר ליחס קלוקל לתרבות ויש בה מהצבעה על דיכוטומיה שנוצרה בין יוצרים שנחשבים לקונצנזוס ולכן ראויים לכבוד לבין אלא שמחוץ לקונצנזוס ואותם בוחרים לזנוח".

• צילום וידאו: שי רוזנצוויג