| |
מי אמר שלאזרח הישראלי אין כוח צרכני?
התארגנות יוצאת דופן של תושבי רמת גן וגבעתיים אילצה את חברת סלקום להסיר שתי אנטנות סלולריות שהפריעו לתושבים. במהלך הזה הוכחו שתי נקודות חשובות - האחת, שלאזרחים יש כוח צרכני עצום, אם רק ישכילו להפעיל אותו, והשנייה - גם אם החוק עומד לצידן של חברות הסלולר, הרי שללא הסכמת התושבים, פעולתם החוקית נדונה לכישלון
חברת סלקום החליטה להסיר אנטנה שניה באזור רמת-גן - גבעתיים. אחרי האנטנה הגדולה, שהוסרה לקול תשואות התושבים המוחים לפני כחודש, תוסר עתה אנטנה נוספת.
מבלי להידרש לסוגייה, האם האנטנות הללו מסוכנות לציבור והאם הפריסה הצפופה שלהם במרכזי הערים היא מחוייבת המציאות, מעניין לבחון את התהליך שהביא להסרת שתי האנטנות הללו.
בלב התהליך ניצבים התושבים. אותם אזרחים ישראלים, שנהוג לומר עליהם שלא אכפת להם מכלום, שאי אפשר לארגן אותם למחאה מסודרת ושכולם "ראש קטן". אזרחי רמת-גן וגבעתיים, שניתן להגדירם כמחזיקי עניין ראשונים במעלה מול חברות הסלולר, המתקינות אנטנות על הגגות הסמוכים לבתיהם, הוכיחו שאפשר גם אחרת, ושמחאה אזרחית יכולה להיות מתורגמת למסקנות אופרטיביות.
למרבה הצער, בישראל אין גופים צרכניים משמעותיים, ולכן אין מי שמסייע לקמפיינים ומאבקים, נוסח מאבק אנטנות הסלולר, באופן מרוכז. ארגון צרכנים משמעותי אמור להיות מקור המידע (הרפואי, הטכנולוגי, הכלכלי וכו') למאבק מסוג זה; ארגון כזה אמור גם לספק כלים מקצועיים הולמים, החל מנציגים מקצועיים, שייכנסו למו"מ עם חברות עסקיות בנוגע למוצריהן, ועד יועצים משפטיים, שיפעלו באפיקים המקצועיים שלהם למתן סעד מתאים; ארגון כזה גם אמור לפעמים לקבוע, שמאבק ציבורי כזה או אחר אינו מוצדק, ויש להפסיקו.
אבל כשאין שום גורם מרכזי, שניתן לפנות אליו לסיוע והדרכה, נותרת הזירה בידי יזמים חברתיים מקומיים, דוגמת אותם תושבים, שהתקבצו בפורום רמת-גן של ynet, וגיבשו משם את המאבק.
החוק לצד החברות אבל לא התושבים
הפלטפורמה הטכנולוגית, שעליה נולד המאבק (פורום באינטרנט) מבטאת יותר מכל את התמורות המהותיות שהתחוללו ביחסים שבין האזרח לבין הגופים המספקים לו מוצרים ושירותים. העברת המידע המהירה יחד עם היכולת למצוא במהירות מידע מקצועי רלוונטי, מספקים בסיס להתכנסות וירטואלית של "שותפים לדרך", ומכאן המרחק קצר עד גיבוש פעולה נגד מי שנתפסים כפוגעים בציבור.
את המציאות החדשה הזו צריכים להפנים גם העסקים ומנהליהם, ובמיוחד - חברות טכנולוגיה. מי שמבקשים לקדם את מכירות "הדור השלישי" - לצורך או שלא לצורך - חייבים להבין שאין להם מנדט על הטכנולוגיה, וזו יכולה לשמש כבומרנג נגדם.
בחודש שעבר, כשהוחלט על הסרת האנטנה הגדולה, מסר דובר איגוד החברות הסלולריות כי "למתקן השידור הסלולרי ניתנו כל האישורים הנדרשים בטרם הקמתו... לכן אנו מתכוונים לפעול כדי להסדיר את הפעלתו בהתאם לכל חוק ודין". הדובר אכן צדק: האישורים וההיתרים היו בידי החברה, וכך גם הצידוק החוקי.
אלא שהחברה הייתה חסרה מרכיב מרכזי: הסכמת הציבור. את ההסכמה הזו לא הצליחה חברת הסלולר להשיג עד עצם היום הזה, כשהפעם לא נדרשה התערבות בית המשפט. הסרת האנטנה סוכמה בין "הקודקודים". כפי שפורסם, מנכ"ל סלקום, יצחק פטרבורג, נענה לפניית ראש עיריית רמת גן, צבי בר, והחליט להסיר את האנטנה.
יו"ר ועד הפעולה של תושבי רמת גן, ריבי גלעד, הודתה לבר, ראש העיריה שלה, שמצידו הודה לפטרבורג.
דרוש מגע ישיר בלי מתווכים
טבעי היה, שריבי גלעד תוכל להודות ישירות לפטרבורג. כנציגה בכירה של קבוצה משמעותית של מחזיקי עניין, טוב היה אילו התקיים קשר ישיר בינה לבין חברת הסלולר, שבסיומו ניתן היה להחליף תודות באופן ישיר.
אלא שבשלב זה, דיאלוגים כאלו עדיין אינם שגורים בשפת הניהול של החברות המסחריות. אלו מעדיפים לעתים להשתמש בכסות החוק, התקנות והרגולציות, כדי להימנע מדיאלוג ישיר עם מחזיקי העניין שלהם. קל להבין את זה, שכן אין זה טריוויאלי לקבוע מי הם מחזיקי העניין, שיש להם "זכות" להציב דרישות בפני גוף או ארגון כזה או אחר.
אבל נוכח המציאות המשתנה, שבה אנו נתקלים ביותר ויותר ביטויים לעוצמת הפעולה של מחזיקי עניין, שבעבר לא נחשבו לכאלה, צריכים ארגונים מכל סוג - כולל חברות מסחריות - לערוך מיפוי דקדקני של מחזיקי העניין שלהם, לקבוע להם סדרי עדיפויות ולגבש דרכים יעילות לקיום דיון אמיתי איתם.
נכון, שעיריית רמת-גן היא מחזיקת עניין משמעותית ביותר עבור חברת סלקום - כמו כל רשות מקומית אחרת. ונכון, שצבי בר הוא נציג אותנטי של מחזיקת העניין הזו. אלא שדווקא במקרה זה הגיבה העירייה להתנהלותם של האזרחים, שיזמו את ההתנגדות. ולכן, חברת סלקום הייתה מרוויחה הרבה יותר אילו ניהלה את המגעים עם נציגי התושבים ובישרה להם ישירות על החלטתה להסיר את האנטנה השניה.
גישה כזו הייתה מבטאת התייחסות רצינית של החברה העסקית כלפי הציבור כמחזיק עניין והייתה תורמת לשיפור הדיאלוג בין הצדדים.
הבחירה "לסגור עניינים" ברמת הקודקודים מאפיינת מאוד את תרבות "החבר'ה" הישראלית, אבל היא מתחילה להיראות לא ממש מתאימה לאופן ההתנהלות הנאות במאה ה-21.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
