אין אנחנו ואין הם

כשבאתי לישראל ב-1971, פגשתי זוג בשם פול ורוז שנייד. גם הם עלו מארצות הברית. זוג צעיר, שראשו היה גדוש בסרטים הציונים שהראו בבני עקיבא, בהם כיכבה דמות החלוץ במכנסיים הקצרים האוחז ברובה וטוריה. הוא אחז בהסמכה ותואר מאסטר בהיסטוריה יהודית. לה היה תואר בלטינית מאוניברסיטת ייל. פול עבד בהוצאת "כתר" כאחד העורכים של האנציקלופדיה ג'ודאיקה. היא לימדה אנגלית. הם התגוררו בירושלים.

פול ורוז חשו משועממים, לא תורמים מספיק למדינה. הם עברו למושב אלעזר בגוש עציון, שהיה מלא בעולים אנגלו-סכסים שניסו לשווק טכנולוגיית מחשבים. זה נכשל. הם החליטו לעבור למושב אמיתי, מקום שבו שותלים דברים. הם רצו ללכת לגליל, אבל בסוכנות אמרו שהיישובים שם מתמוטטים. במקרה, הם ביקרו חברים במושב חדש לגמרי בגוש קטיף, בשם נצר חזני. כדי לסייע לאותם חברים, הם רשמו את כל ילדיהם לבית הספר המקומי בניסיון לשכנע את הממשלה שיש מספיק ילדים כדי לקיים לימודים. מכיוון שחשו אי-נוחות לגבי חוסר היושר שבמעשה, החליטו, עם כבר, לעקור לשם. זה היה לפני 28 שנה. 

חיילים בוכים בניסנית. צילום: צפריר אביוב

משפחת שנייד למדה כיצד לגדל ירקות בחול. הם הקימו עסק משגשג, רובו לייצוא. נולדו להם 8 ילדים. הם שיפצו את בית הסוכנות הבסיסי שקיבלו. חמישה מבניהם הם כרגע קצינים בכירים בצה"ל. בתם היחידה היא רופאה בבית החולים "סורוקה".

מה שאהבו בנצר חזני היתה העובדה שמדובר היה בהיפוכו הגמור של מושב אלעזר: עירוב של אנשים מרקעים שונים, ספרדים ואשכנזים, אקדמאים ופועלים.

האינתיפאדה פגעה בהם קשה, שכנים וחברים קרובים נהרגו. הרצח של הרב של נצר חזני, חברו הקרוב של פול, היה קשה במיוחד. הוא נרצח בידי צלפים לפני שנתיים.

כשממשלתו של אריק שרון החליטה לפתע למחוק מהמפה את ההתיישבות היהודית בעזה, הם לא האמינו לרגע שהוא רציני. הם החליטו שלא להיאבק, אולם גם לא לוותר. הם החליטו לתת לעורכי הדין להתווכח - ולהמשיך בחייהם.

יחידת הצבא שנשלחה לפנות את תושבי נצר חזני כללה את היחידה של בנו של פול. בשל כך, הגיעו קצינים בכירים לביתו של פול לפני הפינוי. בנו של פול,

 המשרת כקצין בחיל האוויר, פתח את הדלת וקידם בברכה את עמיתיו הקצינים, שהגיעו לביקור נימוסין בבית המשפחה לפני שילוו אותם החוצה. פול אמר להם: "זה ודאי קשה לכולכם. אני מצטער". הם אמרו לו כמה הם מצטערים. הם התחבקו ופסעו החוצה מהבית.

הסצנה הזו חזרה על עצמה שוב ושוב ושוב במהלך ההתנתקות, חושפת אמת פשוטה: רק בעולמם של שמאלנים פנאטים, דוגמת עמוס עוז, מחולקת ארץ ישראל בין מתנחלים (פנאטים דתיים קיצונים ומלאי שנאה) לבין "כל יתר הישראלים, כמונו". במציאות, אין חלוקה כזו, אין "אנחנו" ו"הם". הרשו לי להסביר מדוע. 

באחד הימים הזדמנתי לחתונה. על ספסלים כפריים, שמהם ניתן היה להשקיף על החופה היפהפיה בחצר, ישבו גברים מזוקנים ורעיותיהם בפיאות, בצד נשים בשמלות בעלות מחשוף עמוק שגילו כתובות קעקע על הכתף. הרב, שחבש כיפה סרוגה, ביצע את הטקס האורתודוכסי המסורתי. אולם הוא עשה זאת בהתלהבות, אוחז בגיטרה ומזמר את החלקים המשמימים יותר, ובאופן כללי מרצה את הדתיים והחילונים כאחד.

אז הבנתי לראשונה מדוע כל תחזיות האימה אודות עימות דמים בהתנתקות לא יתקיימו. משום שלאחר ששוקעת השמש, אין מנוס מכך שאנו הישראלים נשב זה בצד זה בחתונות וחגיגות בר מצווה; בטקסי סיום צבאיים בכותל המערבי, באוטובוסים וברכבות, בתי קפה ופיצריות. נמשיך להתחתן זה עם זה ולקרוא זה את מכתביו של האחר לעורך, וללמוד יותר זה על זה באמצעות ספרים ומחזות וסרטים החוקרים את חיי החרדים והחילונים. אין כל דרך לחלק את הישראלים ל"אנחנו" ו"הם". כולנו אנחנו. כולנו הם.