שתף קטע נבחר

עוזבים את ההר הירוק תמיד

רגע לפני שימצאו את עצמם במעצר בית עם שני יורשי העצר הצפויים לפקוד אותם החורף, הכריזו צאלה והמון-שרי על תכנית התנתקות מרצון. "בהכרה מלאה אנו מתרחקים מספר קילומטרים מהפסטורליה ומתקרבים להבלי העולם הזה, לבנאליה של רחוב עם בתים משני הצדדים ושכנים"

עברו כבר שנתיים וחצי מאז שזרענו לראשונה כוסברה ונענע בערוגת התבלינים שעל גבעת עצי הפרי שלנו, ועכשיו אנחנו עוזבים אותן. הכרס המתעגלת לפני טוענת שעכשיו היא מעדיפה לחיות בסביבה קצת יותר מיושבת, אולי משהו קצת פחות מבודד ופסטורלי. נגיד, בית עם סביבה יותר מתקשרת או, כבר שכחתי מה זה, שכנים בדלת ממול.

 

לגור בקמפניה (Campagna), הקאונטריסייד האיטלקי, היא פסגת השאיפות של כל איטלקי מצוי, ואף יותר מכך - חלומו של כל מבקר מזדמן, שמאזין נפעם לדממה הירוקה והגדולה. סרטים, ספרים ותכניות תעודה הם הגורמים העיקריים למיתוס שנוצר סביב הבית הטוסקני, בית אבן המתהדר בגינה רחבת ידיים החובקת פרגולת עץ שעליה משתרגים גפנים, גן ירק המספק את מזון הבריאות של בני הבית, שמעבירים את זמנם על כורסה נוחה מול האח הבוערת, בעוד הערמונים מתפצחים להם וממלאים את החדר הרחב בניחוחות חורף ידועים.

 

ידועים למי? למי ידוע מהו ניחוח זיעת החורף בעת נשיאת העצים לאח מהחצר לסלון? למי ידוע על הפסקות החשמל התדירות, בגין הכבלים החשופים על הגבעות? והשטפונות שמנתקים את הבית המבודד ממילא על ראש הגבעה? ומי יבקר את העגבניות יום-יום בחום יולי-אוגוסט, כדי שלא ישמטו את ראשן האדום לפני שהן מגיעות לקערת הסלט?

 

למרות ההילה המיתית האופפת אותו, מצאתי שבית בקמפניה זה מצוין לפנסיה ולחופשת אביב, אבל פחות נעים בלילות החורף הסוערים כשהרוח עושה קולות של גנבים והגשם על ביתנו האותנטי בן המאה מתעקש לבדוק את גמישותן של קורות העץ, והן בתורן מתגוננות בקולות לחיצה חורקניים.

 

עגלה 4X4

 

לשקט הנפשי ולשלווה שהייתה מנת חלקי בקמפניה אין תחליף, אבל אני מודה שאני זקוקה למשהו קצת יותר פרקטי, כמו הסקה מרכזית ואפשרות לעזוב את הבית ולהגיע לאנשהו ברגל, נאמר לבר השכונתי לשתות קפה עם חברה.

 

הנתון היבש, שאומר שגידול האוכלוסיה באיטליה הוא שלילי, אינו רק עובדה סטטיסטית. יש לו השלכות יום-יומיות על מי שחרג מהנורמה ובחר להמשיך את השושלת. בחברה שבה החיים סובבים באינטנסיביות כה רבה סביב המשפחה הגרעינית והבית, החיים החברתיים והקהילתיים מסתכמים פעמים רבות בסיבוב שופינג ופסאג'טה של לראות ולהיראות. גנים ציבוריים או פארקים שכונתיים הם מחזה נדיר, כמוהן גם מדרכות להולכי רגל. במקרה הטוב יימצא שביל עפר מחוצץ, הדורש עגלת-טיולים 4X4.

 

אז נכון שאין יותר מקסים ופסטורלי מטיול אחר הצהריים לתעלת המים הזורמת במורד הגבעה שלנו, אבל עגלות לא מגיעות לשם. הן מגיעות מקסימום עד שער היציאה מהפטוריה, ומשם הדרך נתונה לנהגי המשאיות המעמיסים נעליים איטלקיות מבית המלאכה שממול, או למכולות הענק הגרמניות המנסות לתפוס קצת שמש איטלקית וגם כמה טונות של עגבניות שזה עתה נקטפו. בקיצור, כל מה שמעבר לשערים של הבתים היפים המנקדים את הגבעות הוא ברשות הנהגים (שנוהגים באיטלקית, תרשו לי להזכיר), חסר מדרכות או שבילים צדדיים.

 

לאמן את האוזן

 

לפני שנמצא את עצמינו במעצר בית עם שני יורשי העצר הצפויים לפקוד אותנו בעיצומו של החורף, הכרזנו על תכנית ההתנתקות מרצון שלנו. בהכרה מלאה אנו מתרחקים מספר קילומטרים מהפסטורליה ומתקרבים להבלי העולם הזה, לבנאליה של רחוב עם בתים משני הצדדים ושכנים, חצרות והמון גינות ירק פרטיות. כן, כן, אנחנו עוזבים את הגבעה אבל לא את הגינה, כי הרי בכל זאת אנחנו עדיין בסביבה הכפרית של לוקה ותמיד כדאי שתהייה איזו עגבנייה טרייה או חציל סגול ומבהיק תחת היד, ובכלל, מה הקשר שהסופרמרקט כל כך קרוב?!

 

עכשיו אני צריכה לאמן את האוזן בקולות של קירקושי סירים ועקרות בית בסינרים ובז'רגון מקומי, בטלוויזיה הרועמת של הקשיש כבד השמיעה ממול ובמכונת הכביסה החורקת של השכנה מלמעלה. איך יהיה? לא יודעת. אולי המרחב והשקט כבר עשו את שלהם, ואני התרגלתי רק לקול התאנה החונטת פגיה?

 

אה, ואם אני לא עונה לטלפון זה רק בגלל ש"טלקום איטליה" עדיין מחפשים את הבית החדש שלנו (שהפעם נמצא ממש ברחוב עם שם ומספר!). כשימצאו ויתקינו את הקו, אדע שאני באמת חיה בחלום טוסקני - גם אם הוא אינו במרומי גבעת עצי פרי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלי כהן
לפני. מצוין לפנסיה ולחופשת אביב
צילום: אלי כהן
צילום: רויטרס
אחרי. קצת יותר פרקטי
צילום: רויטרס
מומלצים