| |
ערפל כבד
אסור לחזור לשיטת הבחירות הישנה ואסור להישאר במצב הנוכחי. דרוש שינוי - אבל לא בחופזה
שבעה בינואר 1992. ירושלים מכוסה בשלג הכבד ביותר שידעה במאה שחלפה. עיר נצורה, אין יוצא ואין בא, במגרש החניה של הכנסת קבורות מכוניות הח"כים תחת טונות של קרח, והם, לכודים בתוך המשכן, נתונים במרתון דיונים מתמשך ומעיק. במשך כמעט יממה הם דנים בחוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. ברקע מרחף המיאוס הכללי בציבור מהשחתת הפוליטיקה, שבאה לידי ביטוי בתרגיל המסריח והתגלמה בשמות כמו אפרים גור, אברהם שריר ואחרים. בעיתונים ובהפגנות הרחוב מתבססת הסיסמה "מושחתים נמאסתם", והח"כים מבינים שהפעם אין ברירה, עליהם לעשות מעשה. עכשיו, לכודים בשלג הכבד, זה הזמן לפעול.
הרעיון המקורי של הבחירה הישירה היה גדול. לנסות ולהחדיר למשחק הפוליטי הישראלי כלל שלא היה מוכר לה בכלל: כשצד אחד של המפה הפוליטית שולט, הצד השני, המפסיד, יושב בצד ארבע שנים ומחכה בשקט לתורו. מותר לו למחות, להפגין, לדבר, להרעיש עולמות, אבל הוא איננו יכול להפיל את הממשלה בקוניוקטורה פוליטית מזדמנת. שני ח"כים שערקו מסיעה אחת לשנייה לא יבטלו את רצון העם, גרס החוק.
ועוד באה הצעת החוק וקבעה, כי כבר בליל הבחירות יידע העם מי נבחר לשלטון. הציבור מאס במצב שבו במשך שבועות ארוכים לא ידענו מי ניצח בבחירות ומי יהיה ראש הממשלה, משום שהדבר היה נתון למו"מ סחטני ומייגע בין הסיעות הגדולות לקטנות.
בני אור ובני חושך
על רקע הזה הרעיון של בחירה ישירה – העם בוחר בעצמו את ראש הממשלה שלו – נראה רעיון נפלא. החוק המקורי נתן לראש הממשלה כלים לשמר את שלטונו: אפשר להדיח אותו רק ברוב עצום של שני שלישים מהכנסת; הוא לא חייב להציג את ממשלתו לאישור הכנסת בתחילת הכהונה; ועוד חיזוקים שנתנו את השלטון בלעדית למי שזכה בבחירות. במקביל הוגשה הצעה להעלאת אחוז החסימה, כדי למנוע את התפוררות הכנסת. הייתה זו חבילה מתקבלת על הדעת, שבאה להחליף את השיטה הישנה והמסואבת.
אבל בכנסת כמו בכנסת. מההצעה המקורית לא נותר הרבה. רוב הסעיפים נמחקו, קוצצו וסורסו. הרצון להשיג רוב לחוק גרם לעיקורו. ראש הממשלה אומנם נבחר ישירות, אבל חוץ מזה הכל נשאר אותו דבר: לשלוט הוא יוכל רק אם הכנסת המפוצלת והמפורקת תרשה לו.
גם את הפשרה הזו היה קשה להעביר בכנסת. ליל העברת החוק בקריאה ראשונה היה מהלילות הדרמטיים ביותר במשכן. כל תרגיל סחבת אפשרי נוסה, כל טריק שפל מוצה, הכנסת דיברה עשרים וארבע שעות ברציפות, ולבסוף החוק עבר. מקוצץ ומעוך, אבל עבר.
עברו שתי קדנציות. מה שנראה אז כניצחון בני אור על בני חושך, צף עתה בערפל כבד. מי כאן בני האור ומי בני החושך? השיטה החדשה הביאה חוסר יציבות פוליטית, העלתה לשלטון ראשי ממשלה אינסטנט, כוכבים טלוויזיונים, שיכולים להיבחר, אבל לא למשול.
אז מה עושים? מי שרוצה לחזור לשיטה הישנה, זו המכונה בשם הנקי והנעים "דמוקרטיה פרלמנטרית", שוכח כמה היא הייתה נוראה. מי שרוצה להישאר בשיטה הנוכחית, מתעלם מהסכנה הגדולה שלה. הפתרון הוא בשינוי השיטה למשהו מתקבל על הדעת.
יש כמה אפשרויות: אחת, לחזור לשיטה הפרלמנטרית אבל לקבוע בחוק כי נציג הסיעה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה ואין על כך סחר-מכר. אפשרות אחרת היא להישאר בבחירה הישירה, אבל לחזק את מעמד ראש הממשלה ברוח החוק המקורי.
יש עוד צעדים שאפשר לנקוט, אבל יש שלושה דברים שאסור בשום אופן לעשות: אסור להישאר במצב הנוכחי, אסור לחזור לשיטה הישנה, והכי חשוב – אסור לשנות את החוק בחופזה, במצב של ערב בחירות, כשהאופק שהפוליטי של כולם משתרע מהמצח ועד קצה החוטם.
|
