תוכנית ההתעלמות
הבלונדינית צריכה קצת תשומת לב ומזמינה את הפמיליה להקרנה מיוחדת של פרק בכיכובה. אל תשאלו איך זה נגמר
כל אדם מסתתר מבקר קטן. באמא שלי מסתתרת מבקרת שעשתה לאבא שלי את המוות כל השנים ("אתה לא משקיע בילדה מספיק!", "תראה איך אתה מתלבש!", "למה אתה אף פעם לא תורם לבית?"), ובגלל זה הוא ברח ממנה לפני חמש שנים. באבא שלי טמון מבקר בוסים אכזרי שגורם לו להיות מפוטר באופן קבוע אחת לשנתיים. ואני, כנצר לשושלת משפחת מבקרי המדינה, זכיתי לרשת אישיות עמוסה בחיצי ביקורת ורעל שאני מכוונת מדי יום לכל העולם, ובדרך גם יורה לעצמי ברגל. מכיוון שאני מודעת לתכונה המקסימה שלי, אני די מסתדרת עם אנשים נבזים וביקורתים כמוני. ולראיה - אין לי (כמעט) בעיה עם מבקרי טלוויזיה. אפילו לא עם ההוא, הבן זונה שכתב שצריכים לשבץ אותי בתוכנית ברדיו השקט. אחרי הכל, אני נצר לשושלת מבקרים שבראשה עומד סבא שלי, שתמיד יש לו מה להגיד לי, מ: "למה משלמים לך רק 500 דולר ליום צילום?", "למה נתנו ל'מצחין' יותר טקסט ממך?", "למה הלבישו אותך ככה?", "למה השם שלך לא הופיע בעיתון?", ו"למה את עושה לי פרצופים כשאני שואל אותך את השאלות האלה?".
מנגד, ולשם האיזון, יש לי את אמא שלי, שלקחה ברצינות גדולה מדי את חובתה המשפחתית להיות אודטה ודואגת לומר לי בכל הזדמנות ובחוסר אובייקטיביות שאני "מהממת", "מדהימה", "מרגשת", "יפה" ו"הכי הכי". תמיד. גם כשאני ממש גרועה. בזכותה אני מתמודדת באצילות נפש עם ההערות הנבזיות עליי (הרי אמא שלי אמרה לי שאני הכי טובה), ומוותרת חדשות לבקרים על מעשה דודו טופז למאיר שניצר.
הדבר היחיד שאיתו אני לא יודעת להתמודד הוא התעלמות, שזה זן חדש של ביקורת שהולך עכשיו נורא חזק בברנז'ה. המבקרים מתעלמים מתוכניות מסוימות, הפרטנרים שלי מתעלמים מביצועיי גם כשאני ממש מבריקה, וכולם מתעלמים מכולם. מה שנקרא "מפרגנות". "המתעלמים" אגב, הכי מעצבנים הם החברים הכי טובים שלי, שלא הצליחו להפנים שאני נרקומנית של יחס. אני מוכנה לקבל ביקורת שלילית, העיקר שנדבר עליי ועליי ועליי עוד קצת.
לצורך הניסוי (שעתיד היה להיכשל) החלטתי לארגן הקרנה המונית לרגל פרק מיוחד שבו אני מככבת ב-89 אחוז מהפרק (חישבתי, מדדתי והגעתי לנתון הזה). שלחתי מייל, מגובה בתזכורת בצורת SMSים ומחצית הפמיליה התייצבה בעצלות בביתי. עיקמתי פרצוף נוכח הנוכחות הדלילה, שלא לומר המתעלמת, והתנהגתי כמו מארחת למופת - שלפתי יין, סושי מעשה בית ודאגתי לפטם את כולם לפני מועד השידור, בעיקר כדי שבשידור תהיה דממת מוות בבית. בעודי ערוכה במרכז הספה, חנוקה בין "הזמר", "העיתונאית" ו"הרקדנית לשעבר" ומוסתרת מאחורי הר כריות (ככה אני צופה בעצמי בטלוויזיה, מוסתרת מאחורי חפצים, עם הידיים על הפנים, שתולה בתוך הספה ומאמינה שככה אני מוגנת מהבושה), נזכר "הזמר" שהוא חייב לשתות עוד כוס אחת של יין. הכוס החמישית. אבל מי סופר. כשהוא שיכור קלות וברקע כתוביות הפתיח של התוכנית, נחתה הכוס מהיד שלו לשולחן ומשם לראש של סנופי.
בתגובת שרשרת מהירה זינק סנופי ממקומו, תקע יבבה, התביית על "העיתונאית" ושרט אותה. "הקורבן" העלתה את הווליום של עצמה והתחילה ליילל כמו כלבה מוכה בצרחות "הוא שרט אותי! שרט אותי! אני מדממת!", והחלה להשתלט על הנוכחות שלי ב-29 אינץ' שמולה. הרמתי את הווליום בטלוויזיה. "בן זונה", היא סיננה לעבר סנופי שבקושי מגיב ל"בוא", אבל יודע להרגיש טוב מאוד אנרגיות שליליות, ובתמורה זינק עליה וגרם לה לדמם למוות על הספה החדשה שרכשתי לא מזמן ביותר מדי תשלומים. "שתמות כבר", חשבתי לעצמי, "ורק שתעשה את זה בשקט פור גוד סייקס, א-נ-י ע-כ-ש-י-ו ב-טלוויזיה!!!".
בהפסקת הפרסומות שלחתי את "העיתונאית" למקלחת שתעשה תחקיר על איפה יש לי בבית פלסטרים, רק שתהיה בשקט. איך שנפרדנו מג.יפית הפרק הגיע הערב/פרק לשיאו הדרמטי. אני מייבבת על המסך בחינניות שבעזרת השם תבטיח לי מועמדת במסך הזהב, ו"הזמר" מחליט שזה הזמן לבקר את התפאורה שעל המסך ופוצח במונולוג משלו על חוסר האמינות של הקרטונים שמאחוריי. תקעתי בו מבט נאצי במיוחד שלמדתי אצל רות דייכס ושידרתי לסנופי מסר טלפתי, שמבחינתי הוא יכול לספח במיידי את "הזמר" ל"עיתונאית" שגוססת באמבטיה. הבעיה היתה שהמונולוג של הזמר הפך בשנייה לדיאלוג כש"הרקדנית" והוא החליטו להסתלבט על הטקסטים ועל השחקנים שלצידי. בשלב הזה כבר התחלתי לאבד את סבלנותי ונכנסתי למוד של שתיקה רועמת. רועמת מאוד. כל כך רועמת שמי שנותר בסלון פשוט לא יכול היה להתעלם ממני ומהשקט שנשאר. כך הפעלתי במשך דקות ארוכות את תוכנית ההתעלמות שלי מהם שהובילה מהר מאוד לתוכנית ההתנתקות שלהם מביתי.
אחרי ש"הזמר" ו"הרקדנית לשעבר" הסתלקו, הגיחה מהאמבטיה "העיתונאית" חבושה בשלל פלסטרים ושאלה לאן התפזרו כולם. התעלמתי ממנה ובתנועות של חנוך רוזן הראיתי לה את הדלת. סגרתי את הנייד והתעלמתי מההתעלמות של כל מי שהתעלם ולא התקשר אליי אחרי הפרק להגיד לי כמה הייתי טובה, וגם התעלמתי מהעובדה שבחרתי לעצמי את העבודה הכי מסריחה בעולם. התעלמתי גם מהדיכאון שנחת עליי והלכתי לישון. שינה זאת ללא ספק ההתעלמות הכי טובה מצרות היומיום.
נ.ב.
פעם אחרונה שאני מזמינה חברים לצפייה משותפת. בשביל זה יש אירוויזיון, שם מותר לדבר.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
