שנה כן, שנה לא

פוף. מיליון צופים וחצי פשוט התאדו באוויר. שנת 2004 היתה שנה היסטורית לקולנוע הישראלי. 24 סרטים הופקו באותה שנה והקהל הציף את בתי הקולנוע לצפות בהם. כמיליון וחצי כרטיסים נמכרו בשנה שעברה לסרטים ישראליים. כמעט פי שלושה (פי שלושה!!) מכמות הכרטיסים שנמכרה לסרטים ישראליים ב-2003. וב-2003 עוד חשבנו שמדובר בהישג מרשים. והנה אנחנו בשליש האחרון של 2005, והמצב צחיח. בצורת. יובש. אין נפש חיה. תשעה סרטים עלילתיים ישראליים הוצגו עד כה בבתי הקולנוע ב-2005. שישה מהם היו שאריות מיבול 2004. שניים מהם, "עטאש" ו"ריקי ריקי", עוד הצליחו להביא כמות סבירה, אך לא היסטרית, של צופים ו"מטאליק בלוז" היה היחיד

. כל השאר קפצו ראש לאולמות קולנוע אפלים וריקים.

עזבו אתכם ממיליון כרטיסים וחצי, אין סיכוי שאפילו לקו ה-600 אלף כרטיסים יצליח הקולנוע הישראלי להגיע ב-2005. האמת, אני בספק אם הוא יגיע ל-500 אלף צופים (וזה יקרה רק אם "איזה מקום נפלא", שיוצא בשבוע הבא, יהפוך ללהיט הישראלי הקופתי הגדול של השנה, דבר שקשה לי להאמין שיקרה). ושוב התעשייה צריכה להתמודד עם שאלות מביכות. הגדולה שבהן היא איך יכול להיות שב-2004 מכר סרט אחד, "סוף העולם שמאלה", כמות כרטיסים השקולה (פחות או יותר) לכל הכרטיסים שיימכרו לקולנוע הישראלי ב-2005? שאלה שנייה: איך יכול להיות שמיבול 2004 חצו שבעה סרטים את קו ה-100 אלף צופים (הסמן הלא רשמי, השרירותי אפילו, המפריד בין הצלחה וכישלון בקנה המידה הישראלי), רובם חצו אף את קו ה-150 אלף, בשעה שב-2005 ספק אם יהיה אפילו סרט אחד שיצליח לעשות את זה? האם התעשייה המקומית כל כך רנדומלית שהיא לא מצליחה לייצר רצף נורמלי של הצלחות?

איל חלפון וג'ולי שלז לא מוכרים כאן כסוחפי קהל. סרטים של שניהם כבר זכו בעבר בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע. חלפון עם "קרקס פלשתינה", שלז עם "עפולה אקספרס". "עפולה" היה הצלחה נאה, על פי הסטנדרטים של סוף שנות ה-90. את "קרקס פלשתינה", כמו גם את "האיטלקים באים", סרט הבכורה של חלפון כבמאי, ראו מעט מאוד אנשים. האם "איזה מקום נפלא" יצליח לשבור את הסטטיסטיקה?

השנה הזאת חושפת אמת מרה: עדיין לא באמת יודעים לעשות סרטים בארץ.

 זה כבר לא קשור לכסף, זה קשור לכישרון. בסרטים שמוצגים השנה עבדו אותם אנשי צוות שעבדו בלהיטים של השנה שעברה, עם אותם תקציבים. ההבדל היחיד הוא בכישרון. שלוש ההפקות הכי מסקרנות ומושקעות שנעשו השנה, שלושתן עם שמות אופטימיים וציניים הם: "איזה מקום נפלא", "מוכרחים להיות שמח" ו"בקרוב יקרה לך משהו טוב" (ממש כמו סטיקרים של כת ניו אייג'ית). ושלושת הסרטים האלה לא טובים. או לא מספיק טובים. בכל אחד מהם יש דברים טובים, יש ניסיון מעניין ויש אמירה בעלת תוקף, אלה סיפורים שנוגעים במהות הישראליות. אבל שלושתם לא ממריאים משלב הפוטנציאל אל שלב המימוש. הם מוחמצים. והם באים מיוצרים שכבר החמיצו בעבר.

ומה שהכי מפתיע אותי זה שאין כאן מערכת שמאזנת את הצדדים. איך זה יכול להיות שאף אחד - בקרן הקולנוע, בחברות ההפצה, בבתי הקולנוע - לא חושב לעצמו, "רגע, עם כל הכבוד לאמירות נוקבות על אורח החיים הישראלי, איך אני יכול לגרום לכך שיהיה לי השנה גם לפחות שלאגר אחד?". אחרי חמש שנים שבהן ראינו שיש קהל לקולנוע הישראלי, ולסוגים מאוד מגוונים של סרטים, למה היוזמה להפקות עדיין צריכה לבוא מהיוצרים? למה שמפיק או מפיץ לא ישקיע בדובר קוסאשווילי כמו שהוצאות הספרים משקיעות בעמוס עוז? שב בבית ותעבוד. תכתוב. תביא לנו סרט אחת לשנתיים. ליוסף סידר, לשולי רנד. הרי כשסרט ישראלי מצליח אנשים רואים מזה כסף. שלא יספרו לכם אחרת. כשסרט מביא יותר מ-150 אלף צופים, יש כמה בנקאים מאוד חייכנים בעיר. לא של הבמאים, למרבה הצער. בקיצור, שמישהו כבר ייקח אחריות על התעשייה המצחיקה הזאת שצולעת כאן.