השקספיר של הבלשים

אני יודע די הרבה על ריימונד צ'נדלר. אני יודע שהוא נולד ב-1888, התחנך באנגליה, ניסה להיות משורר רומנטי ולא הצליח. אני יודע שהוא היגר לארה"ב ב-1912 ובמשך עשרים שנה לא כתב מלה. אני יודע שהרווחנו אותו, כי ב-1932 הוא פוטר מעבודתו כסמנכ"ל חברת הנפט 'דבני'. הוא פוטר, אם מישהו מתעניין, בגלל ששתה יותר מדי ולא הצליח לקום בבוקר. אם לא היו מפטרים אותו, הוא לא היה הופך לסופר. הצעד הראשון שלו לא היה לקרוא את פרוסט. במקום זה צלצל לחברת הטלפונים וביקש שיכתבו ליד שמו את התואר 'סופר'. זה הספר הראשון שצ'נדלר הופיע בו אי-פעם.

אני יודע עליו גם את הדברים הקטנים יותר. הוא כתב את הטיוטות שלו על דפים בצבע צהוב חיוור, שהוא היה חותך לחצי – לא לרוחב, לאורך. הוא השתמש בסרט כחול במכונת הכתיבה שלו, ונהג לעשות רווח-משולש בין השורות. בין עמוד לעמוד היה הולך לבדוק מה שלום אשתו. היא היתה מבוגרת ממנו, קראו לה סיסי, והיא היתה חולה. הוא אהב אותה.

הסיבה שאני יודע את כל זה על צ'נדלר, היא שכתבתי שני ספרי בלשים, וקראתי אלפים, ואין אף אחד שמתקרב אליו. לאיגרוף יש עלי, לתיאטרון יש את שקספיר, לספרות הבלשית יש את ריימונד צ'נדלר. ואם אתה אוהב את צ'נדלר, אתה צריך לשים לב לפרטים. כי זה מה שהוא לימד את כולנו, לשים לב לפרטים.

פעם הוא כתב על זה מכתב לחבר שלו, עיתונאי ב'הארפר'ס': "לפני זמן רב, כשכתבתי במקומות הזולים (הכוונה למגזין 'המסיכה השחורה', שבו החל את דרכו) הייתי מכניס לתוך הסיפור משפט כמו 'הוא יצא מהמכונית וחצה את המדרכה ספוגת השמש עד שהצללים מהגגון שמעל הכניסה נפלו על פניו כמו נגיעה של מים קפואים'. כשהם פרסמו את הסיפור, הם הוציאו את המשפט הזה. הקוראים שלנו (הם אמרו) לא מתים על תיאורים כאלה. הם רק עוצרים את האקשן. מה שרציתי להוכיח הוא שהם טעו. כי הדברים שהם זכרו, שרדפו אותם, לא היו שהאיש נרצח, אלא העובדה שברגע מותו הוא ניסה להרים מהדק משרדי משולחן חלק מדי, ושהוא כל הזמן חמק ממנו, אז היה לו מבט מתוח והפה שלו היה חצי פתוח במעין גיחוך מעונה, והוא אפילו לא שמע איך המוות מקיש על דלתו".

"השינה הגדולה", שיצא עכשיו בתרגום חדש, היה הנקישה הראשונה של צ'נדלר בדלת. הוא יצא לאור ב-1939, והציג לעולם את פיליפ מארלו, בלש פרטי לבוש בחליפה כחולה, חולצה כחולה כהה שמטפחת מציצה מהכיס שלה, עונב עניבה, נועל נעליים שחורות וגורב גרבי צמר שחורים, ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. כאמור, צריך לשים לב לפרטים. אני לא הולך למכור פה את צ'נדלר. הוא מפורסם מספיק גם בלעדי. נשאר רק מבחן הזמן. באחרונה ראיתי את "נינוצ'קה" בדי.וי.די וגיליתי שגרבו הזדקנה פלאים. גם את רוקי מרציאנו לא הייתי מכניס לזירה עם מפלצות הסטרואידים של ימינו. אלא שמארלו בנוי מחומרים אחרים. הוא נשאר בן 33, בלי אף קמט על החליפה הכחולה.

"השינה הגדולה" יצא כבר פעם בארץ, ולמרות שאז קראו לו "מסתרי משפחת סטנווד" (תרגום: מנחם בן-אשר, הוצאת ספריית מועדון הבולשת), התרגום לא פחות טוב או שונה מהותית.אם כבר יושבים לתרגם לנו אותו,למה לא ללכת על הספרים שטרם תורגמו כמו "פלייבק", או קבצי סיפורים כמו "פנינים הן מטרד" (שבו מופיע, כבונוס, מאמרו המופלא של צ'נדלר: "האמנות הפשוטה של הרצח"). דוד חנוך עשה עבודה יעילה, אבל לא יותר מזה. אילו צ'נדלר היה כותב בעברית, הוא לא היה משתמש לעולם במלה כמו "לזבז שיש" כשאפשר פשוט להגיד, "מסגרת שיש", או אפילו "לוח שיש". הוא תמיד עשה עניין גדול מיכולתו לכתוב בשפה שבה השתמשו קוראיו. "כשהתחלתי לכתוב", העיר פעם, "הייתי צריך ללמד את עצמי אמריקאית כמו שלומדים שפה זרה".

חנוך גם לא היה מספיק החלטי מתי הוא מתרגם מילולית ("ויסקי שיפון" במקום "ריי-וויסקי", או סתם, מה רע ב"קניתי חצי ליטר ויסקי"), ומתי הוא מחליף סלנג בסלנג. את MAN האמריקני, למשל, הוא מחליף ב"גבר". תגיד, גבר, מארלו היה בגולני? אבל כל זה לגמרי לא משנה. מפני שאין דרך להרוס את צ'נדלר (ואלוהים יודע שהיו כאלה שניסו), או אפילו לחקות אותו (ואלוהים יודע שניסיתי).

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"