"בנות, מה אתן עושות?"

ב"מלכת המדבר" צריך תמיד להיות דרוכים לקראת ההפתעה הבאה. אף פעם לא יודעים לאן בדיוק נוסעים, כמה זמן זה יארך, ומה מחכה לנו לאורך המסלול. מקום הלינה תמיד ייחודי, וגם כשידוע שמחכה לנו מאהל ללילה, הדימיון לעולם יפגר אחרי המציאות. כמו ששאלה ליאת: "איזה הפקה מחכה לנו הערב? התפרצות הר געש?".

ביום השישי למסע, בדרך החוצה מהסהרה, אנחנו נוסעים על פני מישור איריקי – מלחה שהתייבשה לפני 100 מיליון שנה, והשאירה משטח נוקשה עצום ממדים, שמזמין לצאת לרייסים. לרגע, המלכות מאבדות את המשמעת, עוזבות את השיירה המסודרת ודוהרות כמו סוסים שהשתחררו מהאורווה ומהרסן. אם זה טוב למשתתפי

	הפסקות מנוצלות לריקודים, אירובי ופיפי (צילום: איה בן-עזרי)

מירוץ פריז-דקר – זה טוב גם למלכות המדבר. התלוליות שמסמנות להם את המסלול במרוקו נראות לאורך הדרך. המדריכה שרון לא יודעת את נפשה: "בנות, מה אתן עושות? לחזור מייד לשיירה!".

נוסעים עוד קצת, ואז, כמו פטה מורגנה, נגלה לעייני מחזה הזוי, בלב המישור ניצב מגרש כדורעף כהלכתו. המלכות מתחלקות לקבוצות, מקבלות חולצות כיאה למעמד, מתמנה שופטת, והמשחק מתחיל. מול המנצחות מתייצב "שאר העולם": המדריכים, המלווים, העיתונאיות, ואפילו הגברים מצוות הטלוויזיה מניחים לרגע את המצלמה ועולים על המגרש. נבחרת "שאר העולם" נוחלת תבוסה.

ממלאים מחדש אוויר בצמיגים, ויוצאים לכיוון הכביש. נפרדים מהמדבר בצער, אנחנו כבר בדרך לסוף המסע.

שיח בישימון

צוות 9 מבקש עזרה – הצירייה נשברה. את ההפסקה הלא מתוכננת מנצלות המלכות לריקודים, אירובי ופיפי. יהיה קשה לחזור להשתמש לשירותים. ההשתנה שוכללה לדרגה של אמנות. יש שמתיישבות על המדרגה של הג'יפ, אחרות מחפשות שיח בישימון, אחיותיהן פותחות שתי דלתות ומרגישות כאילו יש להן פרטיות, והשאר – השאר איבדו כל בושה. הן מתכופפות ליד הג'יפ ברגע שמוכרזת עצירה, ונותנות דרור לשלפוחית. לעתים קרובות זה קורה בחצר האחורית של תושבי המקום, שברגע שרואים את שיירת הג'יפים הנעצרת, מגיחים מכל עבר. זה לא מפריע לאשה.

הפסקת קפה מאולתרת על שפת "נהר" – אולי של מי ביוב, אבל המקום פסטורלי, מוקף הרים, והשעה סמוכה לשקיעה. צוות קפה נכנס לפעולה. מדהים מה הן סחבו מהבית. באמצע

הכלום, שופתים את הקומקומים, מוציאים עוגות ועוגיות ממיטב הבוטיקים של תל-אביב, ויוצאים במחולות.

הנסיעה מתארכת, והגיע הזמן למלא דלק. בצוות בננה מד הדלק כמובן מקולקל – אז מתדלקים, וממשיכים. כמה מטרים, ו...החלק הזה שמגן על גחון הג'יפ (ותסלחו לי שאיני זוכרת את שמו), נופל. כבר חושך, הכביש צר, כולן עייפות, והמכונאי המרוקאי, שלא יקבל המלצות אחרי המסע הזה, מחבר אותו בחבל. שוב יוצאים לדרך, והקשקשת ברשת הקשר עולה כפורחת. כך גם שומרים על עירנות הנהגות. בננה מבקשות מהג'יפ שנוסע אחריהן להתרחק בגלל שהן מסתנוורות מהאורות. התגובה: "בטח גם המראה שלכן מקולקלת".

את הלילה עשינו בכפר הברברי טליוואת. באוהל ענק, שבו גם ישנו כולן ביחד, הוגשה ארוחת הערב בחצות. אחריה סיור מדהים לאור נרות בקסבה, שעת כיבוי אורות: 2 בלילה. למחרת קפצנו לבית הקברות היהודי הנטוש של הכפר, שבו קבור אחד מגדולי רבני משפחת אבו-חצירא. סילבי סיפרה שבשיחה עם תושב הכפר הוא סיפר לה על יחסי השכנות המצוינים שהיו להם עם היהודים, והזמין אותה לביתו. השד העדתי כאן אף פעם לא היה בתוך הבקבוק.