"נולדנו כאן, למה שנלך?"

המראה הפסטורלי הסמוך למנזר דיר א-ראפאת, קילומטר מבית שמש, אליו משקיף פסלה של מריה, אינו מסגיר את המאבק העיקש המתחולל במקום זה שנים, מאבק שהגיע בימים האחרונים לשיאו.

בשבוע שעבר הרסה המועצה המקומית את המבנים בהם התגוררו במקום שלוש משפחות בדואיות, שחוכרות את השטח מהכנסיה. המועצה אולי רשמה לעצמה ניצחון, אבל אינה רשאית מבחינה חוקית לסלקם מהמקום, שכן לא מדובר בקרקע של המדינה.

בינתיים, המשפחות, המונות כ-80 איש, ביניהם 50 ילדים ופעוטות, נאלצות בימים אלה להתגורר תחת כיפת השמיים. עם מיטות התינוק בחוץ, וכשלא נראה כל פתרון באופק, המשפחות חוששות מפני הצפוי להן בגשמים הראשונים.

כדי להבין את שורשי המאבק יש לחזור אל סוף שנות החמישים, אז הגיעה אל שטח המנזר משפחה בדואית, שעלתה במהלך נדודיה צפונה משטחי הנגב הסמוכים לבאר שבע. אבי המשפחה, שהתלהב מהמקום, ביקש את רשות הכנסייה להתיישב על אדמות המנזר עם משפחתו, ולעסוק, כאבותיו וכיתר בני משפחתו הדרומיים, בחקלאות ובגידול עדרים. אנשי המנזר הסכימו, והיקצו לו שטח אדמה צנוע על קרקעות העמק שמתחת למנזר, שם הקים מאהל והחל בעבודתו.

חיים ליד ההריסות. צילום: רמי אוזינסקי

השנים חלפו, אל המשפחה הצטרפו כמה קרובים נוספים, אשר ביקשו - וקיבלו גם הם נחלה באדמות המנזר. בתמורה הם שילמו למנזר דמי שכירות, ועיבדו את האדמה. שלוש המשפחות הבדואיות גם רקמו יחסים חמים עם חברי המשק של קיבוץ צרעה הסמוך. היחסים כללו ביקורים הדדיים תכופים, השתתפות בשמחות ובאירועים, וגם סיוע חקלאי וביורוקרטי מצד אנשי הקיבוץ.

אלא שלא כולם היו שותפים לאידיליה. לאנשי מטה יהודה, המועצה האזורית השולטת במרחב ולאנשי מינהל מקרקעי ישראל, צרמה מאוד נוכחותם של ה"פולשים". כבר לפני יותר מעשור פנו הגופים לבית המשפט, בתביעה להורות על הריסת ה"היאחזויות הארעיות" במקום.

הבדואים טענו שהם יושבים באדמות השייכות למנזר, משלמים על כך ואינם מפריעים לאיש. אולם בית המשפט פסק לטובת המועצה, וגם בג"ץ פסק ברוח זו. בית המשפט קבע אמנם שאסור להם לגור שם, אבל מותר להם לעבד את האדמה.

במצב המוזר הזה פתחו התושבים הבדואים במשא ומתן עם המועצה האיזורית בניסיון למצוא הסדר חוקי לישיבתם, תוך התפשרות על מיקומם ושטחי המטעים והמרעה.

לדברי התושבים, רגע לפני שעמדו להגיע להסדר עם המועצה, החלו לנשב "רוחות רעות". סאלח אלצאנה, המתגורר במקום, מספר: "המשא-ומתן עם המועצה נמשך שנים, וכבר היינו בטוחים שנצליח להגיע לפתרון. הזמנו לכאן מהנדסים וארכיטקט, והם ערכו תוכניות בנייה מוסדרות. לאחרונה אפילו הזמנו מודד שהגיע לכאן וערך מדידות לפני אישור התוכניות. שילמנו לו הרבה כסף עבור העבודה, הכל כדי להגיע להסדר.

"התוכניות שכבו במועצה, והבטיחו לנו שם שלא יהרסו את הפחונים, אבל בסוף כל זה לא עזר. כנראה שמישהו במועצה מאוד לא רצה אותנו פה, ועשה הכל כדי לסלק אותנו".

לדברי אלצאנה, "מה שמקומם במיוחד זה שאנחנו לא מפריעים כאן לאף אחד. אנחנו לא גונבים אדמה אלא משלמים עליה למנזר, 15 אלף שקלים בשנה כל משפחה. אבל המועצה החליטה שזה שטח חקלאי ושאסור לגור עליו".

"כמו זירת מלחמה"

בידי המועצה האזורית היו צווי הריסה שהוציא בג"ץ לפני שלוש שנים, אך במועצה המתינו עם הביצוע, עד לשבוע שעבר.

התושבים סיפרו כי ביום ג' בבוקר, בלא ידיעתם, הגיעו צוותי משטרה, פקחים ואנשי "הסיירת הירוקה" של המשרד לאיכות הסביבה, והחלו להרוס את מבני הפח. "הם הביאו כוחות עצומים. היו כאן כעשר מכוניות של הסיירת הירוקה, כ-100 אנשי יס"מ של המשטרה ועוד כמה עשרות פועלים שהגיעו עם קבלן וארבעה שופלים, וגם שוטרים של משטרת בית שמש. הם חסמו את כל האזור ולא אפשרו לנו להיכנס לכאן. כל שעות הבוקר הרסו את כל המבנים", סיפר סאלח.

"כל הבוקר הרסו את המבנים". צילום: רמי אוזינסקי

שכנו, נבארי אמין, נולד במקום ולמד בבית הספר של המנזר. לאחר שהרסו הדחפורים את הפחונים במתחם של אביו, החל אמין בשעות אחר הצהריים להקים סככה חלופית באמצעות מוטות ויריעות ניילון גדולות. "כשהכוחות הגיעו, אולי איזה 200 איש, לא הודיעו לנו על כך מראש. לא היה כאן אף אחד חוץ מהנשים והילדים, כי כל הגברים היו בעבודה. כששמענו על זה הגענו מייד אבל החזיקו אותנו בחוץ ולא נתנו לנו להתקרב. הם היו פה ארבע שעות והרסו הכל. המקום נראה כמו זירת מלחמה", אמר.

"למה ליהודי מרשים?"

התושבים זועמים על אנשי המועצה גם בגלל "השכן היהודי". בצדה השני של הגבעה שלמרגלותיה נמצאות המשפחות, הקים לו אדם נוסף, בשם אמיר, חווה חקלאית צנועה, בה מקיימים הוא ובני משפחתו משק הכולל גידולי מטעים ועדרי בקר, ממש בדומה לבדואים.

כאשר עלה אמיר לקרקע, הוא עשה זאת בלא כל רשיון, ממש כפי שעשו זאת משפחות הבדואים, אולם מאז חלפו כמעט שני עשורים, במהלכם הצליח להגיע להסדר עם המועצה ועם מינהל מקרקעי ישראל, זכה לאישורי שהייה וכיום מכילה חוותו גם מספר בתי אבן קטנים.

"אין לנו שום דבר נגדו. אנו מאחלים לו מכל טוב, באמת, אבל זה שהוא קיבל רשיון וזכה להכרת המדינה ואנחנו לא, מעלה אצלך מייד את החשד שמדובר באפליה גזענית. מה שהמועצה עושה לך זה לתת לך הרגשה שאתה לא שייך, שאתה זר. עושים לנו את זה בגלל שאנחנו ערבים. כשאני רואה שלחקלאי היהודי, שיושב על אדמות המדינה, לא עושים כלום, ורק לנו, שיושבים בכלל על אדמות המנזר, הורסים את הפחונים, זה המסר שאני מקבל", אומר סאלח.

אני נולדתי פה, למה שאלך מכאן? לא יכול להיות שאחרי 45 שנה כאן, כבן דור שלישי, אעזוב את המטעים והעדר. אני חי מזה. במקום להציע לי פתרונות יעילים, פשוט הורסים לי את הבית. איזה פתרונות מציעים לי? איך אחיה? ממה אתפרנס?"

"המדינה מייצרת לה אויבים"

"מה שהמועצה לא מבינה, זה שבהחלטה חפוזה אחת היא לא הרסה רק את החיים של האנשים האלה, אלא את כל מרקם היחסים כאן. אלה אזרחים נפלאים והמדינה מייצרת לעצמה אויבים בהחלטות המטופשות שלה", אומר רמי אוזינסקי, חבר קיבוץ צרעה אשר משתדל לסייע לשכניו במצוקתם.

לדבריו, "הם משלמים את כל המסים, ממלאים את כל החובות ועכשיו הם יהיו יותר עוינים. גם כך הם מתקרבים יותר ויותר אל האיסלאם וההחלטה הזאת רק תקרב אותם עוד יותר. מישהו שם לו למטרה להעיף אותם מפה, אבל הם לא יעופו מפה. הם יישארו פה גם עוד מאה שנה. הם פשוט יחכו עד שישתנו הנסיבות כאן, ואז הם יבנו את כל הפחונים מחדש".

בינתיים, עד שיימצא פתרון הולם, הספיקו התושבים להקים לעצמם סככות ומספר אוהלים, המשמשים אותם כמקום מגורים ארעי. הם גם ביקשו מהמנזר שיסייע להם להשיג קרוואן עבור הילדים. "נקווה שאולי זה יעזור", הם אומרים.

המועצה: התושבים סירבו להצעות

דובר המועצה האזורית מטה יהודה, משה דדון, מסר בתגובה: "ההריסה נעשתה בהוראת בית המשפט העליון, לאחר שנים בהן היו צווים בתוקף. במשך שנים ניסה ראש המועצה להגיע עם התושבים להסדר וללכת לקראתם, כל ההליכים מוצו עד תום, אבל התושבים סירבו להצעות שהוצעו להם. למרות זאת, מספר פחונים הושארו במקום כדי שיהיה להם פתרון מגורים".

בנוגע לטענת התושבים כי לא יידעו אותם מראש על ההריסה השיב דדון כי "הטענה אינה נכונה. הם ידעו היטב על ההריסה, הודענו להם על כך מראש". בעניין כוחות הפינוי הוא אמר: "המשטרה היא זו שקובעת מה יהיה היקף הכוחות שישתתפו בהריסה, למועצה אין כל אחריות על כך. השימוש בכוחות רבים דווקא היה החלטה טובה, כי היא מנעה כל אפשרות להתלהמות ולהפרות סדר".

בעניין ישיבתה במקום של המשפחה היהודית השיב דדון: "המדינה רשאית לעודד התיישבות בודדים על אדמותיה, על-מנת לשמור על הקרקעות. הוא יושב שם הרבה שנים וקיבל את אישורי המדינה ואין כל קשר בין המקרים".