פקק תנועה
המכונית מושבתת בחג? שימו כיפה, הכינו פופקורן*, התניעו את הדי.וי.די** וצפו בשלושה מהסרטים המציעים את מרדפי המכוניות הטובים בכל הזמנים***
ביום כיפור אסור לנסוע במכונית, אבל אף אחד לא אמר שאי אפשר לשים סרט בדי.וי.די ולראות אחרים נוסעים במכוניות. ולא רק נוסעים: בורחים, רודפים ומתרסקים. אה, רגע: קיבלתי בדיוק טלפון מאלוהים. ובכן, מתברר שגם לראות סרטים בדי.וי.די אסור ביום כיפור, לפחות מבחינת מצוות הדת. למעשה מתברר שגם אסור לקרוא מדור קולנוע הממליץ לצפות בסרטים בדי.וי.די ביום התענית. כך שכל מעשי הכפירה שאתם מבצעים, גם אם הם נעשים בהמלצת מגזין בידור פופולרי, נעשים על אחריותכם, על דעתכם ועל מצפונכם. מאידך, אלוהים מוסר שהוא עושה השנה את הצום על חוף בריו דה ז'נרו (הוריקן קטרינה גמר אותו מעייפות והוא חייב לנוח לפני שמחת תורה), ככה שיש סיכוי שאם אתם חוטאים, אולי לא יתפסו אתכם על חם. בקיצור, הבחירה שלכם. אנחנו כאן לא כדי להטיף לחטוא חלילה, אלא כדי להמליץ לחוטאים ממילא איך לעשות את זה בסטייל.
בואו ננצל את החג כדי להתרחק מהאקטואליה, ממה שקורה כרגע בבתי הקולנוע, מהמרדף אחרי שוברי הקופות החמים, ונעיף מבט אל העבר. לא אל העבר הרחוק מדי, אלא לשנות ה-70 (וסוף שנות ה-60), שבו חווה הקולנוע ההוליוודי שחרור סגנוני ותוכני חסר תקדים. בואו נעסוק באחד הדברים שאני באופן אישי הכי אוהב בקולנוע: מרדפי מכוניות. יש לא מעט מבקרי קולנוע שמרנים שטוענים שהפנייה של הקולנוע המסחרי לכיוון האקשן, התקציבים הגדולים, סצינות ההרס והאפקטים מסמלים את מותו של הקולנוע כאמנות. עבורם אמנות הקולנוע נובעת רק מדרמה של דמויות ודיבורים, מקונפליקטים של רצונות. אבל אני שואל דבר אחר: באיזה מובן הקולנוע שונה מאמנויות אחרות ואף מתעלה עליהן? הרי דרמה בין דמויות יש לכם בספרות ובתיאטרון. האם מבקרי הקולנוע שקוננו על מות הקולנוע לא בעצם מתאבלים על מותו של הקולנוע כמדיום ספרותי?
מרדפי מכוניות היא המצאה קולנועית טהורה. לא תמצאו אותה באף אמנות אחרת: לא ספרות, לא תיאטרון, לא פיסול, לא ציור. הדבר הכי קרוב לזה מאמנויות הבמה הוא מחול. במרדפי מכוניות לא צריכים דיאלוגים, לא צריכים דמויות, צריכים רק את הכלים שאיתם עושים סרטים: מצלמה ומכונת עריכה. מרדפי מכוניות הם המחשה מופלאה של הצד התנועתי, הקינטי, של הקולנוע. זהו ה"נוע" מהמילה "קולנוע". הקולנוע, להבדיל מאמנויות אחרות, יכול לכווץ מרחקים עצומים לתוך רצף צלולואידי אחד. במילים אחרות, מרדפי מכוניות הם משיאיה של אמנות הקולנוע, הם מספרים סיפור באמצעות כוריאוגרפיה. אלה סצינות ויזואליות לחלוטין, שאי אפשר לתמלל, וכשהן עשויות היטב יש להן ערך אסתטי ויזואלי נעלה, ההופך את הקולנוע למדיום הגובל באבסטרקטי. זאת אולי הסיבה שהמבקרים המיושנים יותר חושבים שמרדפי מכוניות הם סתם אוויר ריק, ולא התוכן עצמו. ודבר נוסף שמפריע להם: אלה סצינות מאוד מלהיבות ומשלהבות, מאיצות אדרנלין ולחץ דם. משום כך רבים מהם מזלזלים בסרטי פעולה ורואים בהם מעין אטרקציות נחותות וילדותיות ללונה פארק. ואני אומר: חלילה. סצינות פעולה טובות, בסרטים מצוינים, על ידי במאים משובחים ובעלי חזון, הם מהשיאים החשובים של אמנות הקולנוע, ולא רגרסיה שלה.
למעשה בתחילת שנות ה-70 מרדפי מכוניות הפכו כה פופולריים עד שהיו במאים, סם פקינפה למשל, שניסו לצמצם את עלילות סרטיהם לכדי סצינת מרדף אחת ארוכה. תחשבו על מחזה במערכה אחת, שבו הבמה כל הזמן נוסעת. הטלוויזיה האמריקאית ניסתה ליישר קו ובאמצע שנות ה-70 החלו להופיע סדרות משטרה שמרדפי מכוניות היו חלק בלתי נפרד מעלילתן. "רחובות סן פרנסיסקו" עם מייקל דאגלס, היה אחד הראשונים. ו"סטארסקי והאץ'", כמובן. ומדי פעם גם "המלאכיות של צ'ארלי". וכמובן "The Dukes of Hazzard", שהיתה סדרה שהמכונית בה היתה הדמות הכי כריזמטית. וזה הגיע לשיא עם "C.H.i.PS", סדרה על שוטרי תנועה בלוס אנג'לס, שכל מה שהם עושים זה רק לרדוף אחרי מכוניות. זאת גם היתה הסדרה עם סצינות המרדף הכי מושקעות.
שלושה סרטים שיצאו באחרונה בהוצאות מחודשות בדי.וי.די מציגים כמה מהשיאים הגדולים של מרדפי המכוניות. עשו לכם מרתון מוטורי בחג:
1. בוליט. סטיב מקווין היה אחד השחקנים הכי קוליים של הוליווד בשנות ה-60 וה-70. דמיינו את פול ניומן, רוברט רדפורד וג'יימס דין מגולגלים לאדם אחד. מקווין היה במיטבו בדמויות מחוספסות, ציניות ופיזיות. ברוס וויליס הרים קריירה מרשימה בניסיונות לחקות אותו. "בוליט", מ-1968, בבימויו של פיטר ייטס ("המלביש", "תרגילים בהתבגרות"), הוא אחד הסרטים האהובים עליי של מקווין. במידה רבה זה הסרט שהקדים את זמנו ויצר את הסגנון האורבני הקשוח שהפך כה אופנתי בשנות ה-70. והכי חשוב: הסרט מכיל כמעט עשר דקות של סצינת מרדף ברחובות סן פרנסיסקו. מדובר לדעתי, בסצינה היסטורית ששינתה את פני הקולנוע ולימדה את הוליווד טכניקה חדשה של סיפור. ייטס, בן 76, עדיין מביים, אבל כבר לא עשה שום דבר מצליח או בעל חשיבות קרוב ל-20 שנה. סטיב מקווין מת מסרטן ב-1980 בגיל 50.
2. הקשר הצרפתי. אם "בוליט" היה הזרעון שנשתל, "הקשר הצרפתי" הוא העץ שצמח ממנו. ב-1971 ביים וויליאם פרידקין את שובר הקופות הזה, שהיה גם לסרט האקשן היחיד שזכה באוסקר. ג'ין הקמן מגלם בלש ניו יורקי בסרט ריאליסטי מאוד, המנסה להציג תמונה בלתי מיופייפת של חיי הפשע בעיר הגדולה. אבל גדולתו של הסרט נמצאת באופן שבו הוא כולא אנרגיה בפילם. סצינת המרדף בין מכונית ורכבת היא מהרגעים הקולנועים שעדיין נותרו עוצרי נשימה, גם 34 שנה אחרי שנוצרו. פרידקין זכה באוסקר על בימוי הסרט, ונחשב לבמאי הצעיר ביותר שזכה בפרס (עד שהתגלה שזייף את גילו). כיום הוא מביים אופרות, בין השאר בישראל ("שמשון ודלילה"). אגב, סרט ההמשך שביים ג'ון פרנקנהיימר לא זכה למעמד קלאסי, אבל הוא גם מכיל כמה סצינות מרדפים מעולות. תמצאו את שני הסרטים במארז די.וי.די משובח אחד.
3. האחים בלוז. בימים אלה יצאה בחו"ל מהדורת די.וי.די מיובאת לציון 25 שנה לסרט המעולה הזה, שלא זכה להצלחה מרשימה מדי כשיצא ב-1980 (מהדורה מקומית מתורגמת לעברית תצא בארץ בנובמבר). אבל ג'ון לנדיס, אחד הבמאים הגדולים והלא מספיק מוערכים בהוליווד, יצר יצירת מופת של מוזיקה ואנדרלמוסיה. אם בסרטים הקודמים שהוזכרו כאן המרדפים הם סוג של קרב אגרופים ממונע, בסרטו של לנדיס המרדפים הם חלק ממסורת של סרטי הסלפסטיק האילמים. מרדפי המכוניות הם הדבר הכי מצחיק בסרט. סצינת השיא, שבה דוהרים האחים בלוז לתוך מרכז שיקגו כשמאות מכוניות משטרה דולקות אחריהם, ורובן מתרסקות בדרך, היא יצירת מופת של הומור והרס.
עוד מרדפי מכוניות בלתי נשכחים
רונין. ג'ון פרנקנהיימר הוותיק מראה לילדי הוליווד איך מביימים סצינות מרדפים כמו שצריך. מרדף אחד על כביש החוף של הריביירה הצרפתית, בואכה ניס; מרדף שני ברחובות פריז, המשחזר את נתיב הנסיעה האחרון של הנסיכה דיאנה. והתוצאה היא קלאסיקת אקשן מודרנית. מהיר, מסעיר וחסר רחמים.
הבריחה. סם פקינפה, עוד אלוף בבימוי אקשן ברוטלי, ביים את סטיב מקווין ואלי מקגרו בסרט שרובו מרדף אחד ארוך. חפשו את פקינפה במיטבו המוטורי גם ב"השיירה".
הפריצה לאלקטרז. הסצינה הכי טובה שביים מייקל ביי: מרדף מכוניות ברחובות סן פרנסיסקו, עשרות מכוניות מתרסקות וקרונית רכבת מתעופפת באוויר. ביי עשה עבודה טובה גם ב"בחורים רעים 2", בסצינה שבה מתעופפת סירה על וויל סמית באמצע הכביש המהיר.
שליחות קטלנית 2. אחת הסצינות ששינו את פני סרטי הפעולה של הוליווד העכשווית: מרדף בין אופנוע ומשאית. ג'יימס קמרון, אולי במאי הפעולה הכי אגרסיבי של העת החדשה, עשה עבודת מרדפים משובחת גם ב"שקרים אמיתיים".
מת לחיות 3. ג'ון מקטירנן, היורש העכשווי למורשת של וויליאם פרידקין וג'ון פרנקנהיימר, מביים שתי סצינות מרדף מעולות בניו יורק. בראשונה הוא מראה איך להגיע מרחוב 72 לוול סטריט בפחות מרבע שעה, בשנייה הוא כבר יוצא ממנהטן צפונה. התוצאה עושה התקף קוצר נשימה.
נשק קטלני 4. ריצ'רד דונר, עוד אלוף אקשן לא מוערך דיו, נתקע עם פרק המשך רביעי, אבל בלי סיפור. התוצאה: סצינת מרדף ארוכה ומופלאה בין מכונית, משאית וקרווילה ניידת.
מטריקס Reloaded. האחים וושאובסקי, שרוצים לעשות את כל מה שג'יימס קמרון עשה קודם, בסצינת מרדף מרשימה בין אופנוע, מכונית ומשאית. הבעיה: מרגישים יותר מדי את האפקטים הממוחשבים.
*אם אתם לא צמים, כמובן.
**אם אתם לא שומרים על קדושת החג, כמובן.
***לטעמי בלבד, כמובן
לפנייה לכתב/ת 
