"אני הרבה יותר קלילה"

פעם בשנה, בראש שנה, מתיישבת שרית חדד על כיסא המרואיין במטרה לקדם את הדיסק החדש שיוצא לה, רגע לפני קדחת הקניות לחג. כנדרש מתהליך קידום המכירות היא משחזרת בכל פעם מחדש את סיפור הסינדרלה הפרטי שלה, שהפך אותה למעצמה כלכלית וקולית. היא נזכרת בהתנגדות של ההורים לרצונה לשיר, מפרגנת למנהלה, אבי גואטה, ומספקת סופרלטיבים עצמיים על הדיסק, שבנוהל שנתי הופך לאלבום זהב.

הראיון הזה יכול היה להתמקד ב"מיס מיוזיק" (שם זמני), הדיסק החדש של חדד שיוצא בסוכות, ולוקח צעד אחד קדימה את קו הדאנס-האוס-מזרחי-אוריינטלי של "חגיגה" האחרון, ובנבחרת היוצרים שכוללת בין השאר את צביקה פיק, שרונה פיק, מירית שם-אור, להקת אתניקס, יואב גינאי, יוסי גיספן, הנרי וחדד עצמה. אפשר היה גם להרחיב על המופע הראוותני בקיסריה שנערך השבוע, והפך למסורת שנתית שמתורגמת מדי שנה לספיישל טלוויזיוני ולדי.וי.די, או להתמקד בגיחה של חדד לתוכנית הריאליטי "החיים על פי Y", שם שימשה במשך עשרה ימים אמא לחבורת ילדים והפגינה יכולות אימהות בסיסיות, ובעיקר חוסר ידע בבישול פסטה.

אפשר היה להתעכב על המחזמר בכיכובה, שתוכנן ונגנז, ועל הצעתו של מנחם גולן לתפקיד ראשי בסרט הקולנוע "ימים של אהבה", תפקיד שתעשה לבסוף מאיה בוסקילה, אחרי שחדד החליטה לפרוש מהפרויקט בשל חוסר עניין, ואפשר להלל את מעצמת חדד בע"מ, שגרפה בימים אלה עוד כמה עשרות אלפי דולרים בעסקת שיתוף פעולה עם חברת סלקום.

אבל כמה שהישגיה של חדד מרשימים וכיבושיה מרגשים, מפתיע לגלות שהדבר הכי מרגש שעובר על חדד בשנה האחרונה הוא שיאו של תהליך ההתבגרות שלה, והפיכתה לאשה דעתנית, עצמאית, לא מתנצלת, לא מפוחדת, שמודעת לעצמה ולסביבתה. סימבולי או לא, חדד מגלה את עצמה מחדש, רגע לפני יציאת דיסק הבר מצווה שלה, אירוע שבו נפרדים רשמית מהילדות ועוברים לעולם המבוגרים. "לפני יומיים, כשחגגתי את יום ההולדת שלי, יצא לי לחשוב על זה שגיל זה רק מספר, כי מה שעובר על הנפש הוא הרבה יותר משמעותי. יש ימים שאני מרגישה ממש ילדה ויש ימים שאני מרגישה קצת יותר מהגיל שלי. אתה יודע מה, במחשבה שנייה, רוב הזמן אני מרגישה קצת יותר גדולה".

יש ימים שאת עייפה מלהיות שרית חדד?

"עייפה עשוי להתפרש לא טוב, כי אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה, אבל כן, יש פה ושם ימים שאני רק רוצה להגיע הביתה, לנתק את הטלפון ופשוט ששש... לשמוע שקט. יש ימים שלא קל בהם להיות שרית חדד. אבל היום אני הרבה יותר קלילה במחשבה שלי. עברתי שינוי. השתניתי".

איך השינוי בא לידי ביטוי?

"פעם, עד לא מזמן יחסית, הייתי לוקחת דברים בצורה הרבה יותר קשה. פעם למשל, הייתי אומרת לך שאני מתגעגעת לימים שיכולתי להסתובב בקניון, ללכת למועדון או לים. אבל הבנתי שבעצם נכנעתי למצב, והיום אני יודעת שאסור לי למנוע את זה מעצמי גם אם לפעמים זה לא קל. למדתי להתמודד. עד לפני שנה הייתי בזבזנית, הייתי רואה משהו יפה וישר רצה לקנות אותו, כנראה בגלל חסכים בילדות. היום אני שולטת בעניינים הכלכליים שלי, לא מעט בזכות אבי, שלימד אותי שיעורים בכלכלה. נרגעתי. פעם הייתי נעלבת משמועות ומרכילות ולא הייתי מבינה למה אומרים עליי דבר כזה או אחר. חשבתי שזה לא פייר. עד לפני שנה וחצי הייתי אובר רגישה, כי לא ממש לקחתי בחשבון שחלק מעסקת החבילה של הפרסום הם לכלוכים. היום השלמתי עם זה. זה הרבה פחות מפריע לי. אני הרבה יותר נינוחה, קלילה. אני פחות תמימה".

היו פעמים שניצלו את התמימות שלך?

"פעם הייתי נאיבית, בטחתי באנשים, פתחתי את הלב והיו אנשים שניצלו את זה ואכזבו אותי. אבל מה שלא הורג מחשל. אני לא מצטערת על שום דבר שקרה לי, גם לא על דברים שליליים. אם לא הייתי עוברת אותם, איך הייתי מבדילה בין טוב לרע?"

יש משהו שעדיין מצליח לעצבן אותך?

"חיטוט מוגזם בחיים הפרטיים שלי. הם שלי ורק שלי".

בשנתיים האחרונות נכוותה חדד מהתקשורת שניסתה לחדור לתחום שהוא רק שלה, כדבריה. ניסו לרמוז על זוגיות כזו או אחרת, וניסו למשוך אותה בלשונה. היום היא זהירה, לעיתים חשדנית, אבל מצד שני, כחלק מתהליך ההתבגרות, ההתפכחות וההשלמה עם חייה, היא מדברת בפתיחות מרשימה על היעדר האהבה בחייה. היא מדברת וחושבת. שותקת לא מעט, ובעיקר מהרהרת בקול רם. "אני מאוד קשה בנושא של אהבה. אני מודעת לזה. בשביל להיכנס למערכת יחסים אמיתית אני צריכה לוותר על המון המון דברים. לאט לאט הבנתי שזה לא ריאלי בשבילי בשלב הזה. איזו מין מערכת יחסים אמיתית אני יכולה לנהל כרגע? אחת כזאת של 'היי' ו'ביי' ו'ביי' ו'היי'? בשביל לקיים מערכת יחסים אמיתית אני צריכה להיות שם כל הזמן ואני לא שם כל הזמן. אני וורקוהולית, אני טוטאלית ואני בקריירה שלי. זאת אני כרגע. מצד שני, יש תקופות שאני אומרת לעצמי שאני רוצה אהבה. זה כל הזמן כן ולא ולא וכן, וקשה לי למצוא את הצד השני שיקבל את זה".

וכשאת מאתרת את הצד השני שמתאים לך, את עושה ויתורים?

"אני מוותרת על הרבה דברים, אבל אני לא יכולה כרגע לעשות ויתורים יותר מדי גדולים. אני לא רוצה. זה מין מצב סבוך כל הזמן", היא אומרת, ומשתתקת לרגע. "קשה לי עם זה. קשה לי מאוד. התמסרתי כבר בעבר, אבל זה אף פעם לא היה 'זה'. לא הייתי בשלה מספיק, והאמת היא שאני עדיין לא יודעת אם אני בשלה. נגיד שמחר אהיה במערכת יחסים, מה עכשיו? אני 20 שעות ביממה בעבודה, אין לי סדר יום קבוע והיום שלי נגמר רוב הזמן ב-06:00 בבוקר. מי יקבל את זה? אני לא רוצה שיתפרש שיש לי חיים לא טובים או שירחמו עליי. החיים שלי לא אומללים. להפך. אם אין לי זוגיות, אז אני לא מאושרת? אני מאושרת".

את רואה את עצמך מוותרת על הקריירה בשביל אהבה וילדים?

"אני בהחלט רואה את עצמי מורידה הילוך. אני גם בטוחה שבעתיד אעשה עוד דברים שהם מעבר למוזיקה. אולי אעבוד עם ילדים. אבל לא בשנים הקרובות".

מה מבחינתך יהיה ויתור? להופיע פעם בשבוע ולא כל יום, ולהוציא דיסק אחת לשלוש שנים?

"דיסק בשלוש שנים? קשה לי לעכל את זה אפילו. לא נראה לי. אני צריכה ליצור כל הזמן".

בשביל יצירה טובה לא צריך מצרכים כמו אהבה ורגש?

"בינתיים אני ניזונה מאהבה של אמא שלי, האחים שלי, החברים שלי, אבי והקהל. אז אהבה וילדים אין לי - אז אין. אני לא מצטערת על זה. באמת".

יכול להיות שאת קצת מבזבזת את השנים האלה?

"יכול מאוד להיות. יכול להיות שאני לא מודעת לזה. אני זורמת עם החיים. מה שצריך לקרות יקרה. אם אצטרך להכיר אז אכיר. באהבה אין חוקים".

במקרים שכן היית בזוגיות, איך היית כבת זוג?

"אני מאוד רומנטית. מאוד משתדלת. זורמת. אני בעיקר מקדישה לזוגיות את שישי שבת, שבהם אני לא עובדת. בשאר השבוע אני מקיימת את מערכת היחסים עם המון טלפונים, SMSים ושיחות אל תוך הלילה. לפעמים גם גיחות קצרות לחו"ל או לאיזה צימר".

מה חשוב לך במערכת יחסים?

"חברות. כנות. אמת. להיות אמיתיים ולא לשקר".

מה הדבר הכי רומנטי שעשית?

"עזוב, אני מתביישת".

מי מאיים עלייך? "אף אחד". מה התוכניות שלך לשנה הבאה? "עוד דיסק. אולי שניים". מה אם יקומו לך מתחרות? "יש מקום לכולם". את הביטחון של חדד לגבי היכולות המוזיקליות שלה אי אפשר לערער.

שלמה ארצי, יהודה פוליקר או ריטה מוציאים דיסק אחת לחמש שנים. את עושה את זה מדי שנה. זה לא פוגם באיכות החומרים שלך?

"לא, לא ולא. אנחנו עובדים בקצב מהיר, אבל עם זאת לאט ועל בטוח. אנחנו שומעים אלפי שירים בשנה, כל יום וכל היום אני קוראת מילים של שירים, מקשיבה ללחנים ומקליטה סקיצות. התהליך הוא מאוד אינטנסיבי. אני מרגישה שאני חייבת להתחדש כל הזמן, בעיקר בגלל שאני מופיעה כל ערב. חודש אחרי שאני מוציאה דיסק חדש הקהל כבר שואל אותי: 'נו, מה עם דיסק חדש?'".

יש שירים שהקלטת בעבר ולא חשבת שיצליחו?

"את 'תלך כפרה עליי' בכלל לא רציתי לשיר. זה היה נשמע לי שכונה. גם את 'יאללה לך הביתה, מוטי' לא רציתי. אמרתי לאבי: 'מה אני צריכה את זה?'. אני מאוד פרפקציוניסטית בעבודה ויש לי נטייה לפעמים לקטול שירים מהר מדי. אבי לימד אותי להתאזר בסבלנות, להקשיב לזה שוב ושוב, ושתמיד גם אפשר לשנות צליל או מילה בשביל להגיע למה שרצוי. גם עם 'בחום של תל אביב' של עברי לידר לא היה לי קל בהתחלה, אבל החלטתי לקפוץ למים וללכת על זה. זה השתלם. אמרתי לך, אני הרבה יותר קלילה היום. פעם הייתי מגיבה לכל הצלחה או אי הצלחה של שיר. למשל, הייתי מתעצבת מאי הצלחה של שיר שהאמנתי בו, אבל היום אני רואה את זה באור אחר. אני פחות קשה עם עצמי. למדתי לשחרר. להרפות".

זה גם מה שגרם לך לקחת את הכיוון המוזיקלי בדיסק החדש צעד אחד קדימה, ולייצר משהו שהוא הרבה יותר האוסי ופופי? שרית חדד של "אשליות מתוקות" ו"לעשות מה שבא לי" קצת נעלמה, לא?

"השתניתי. מבחינה נפשית, מבחינה חיצונית ובהחלט גם מבחינה מוזיקלית, למרות שאני זאת אני ואי אפשר לטעות כששומעים שיר שלי".

עד שיום אחד רואים תמונה של עצמך ושואלים מה זה?

(צוחקת). "כן. יום אחד אמרתי 'מי זאת?'. לא הבנתי מה זה ההר שיער שהיה לי על הראש. היום אין לי בעיה להסתלבט על זה. זה היה אז. זה מה שהכרתי".

איך את מתמודדת עם העבר החיצוני שלך שרודף אחרייך, כששולפים מהארכיון איזה "ריח מנטה" ומקרינים אותו בלופ אינוסופי בערוץ 33?

"בהתחלה זה מאוד עצבן אותי. הייתי למשל מגיעה להופעה, רואה בכניסה תמונה ישנה שלי מלפני עשר שנים ומעירה על זה. אבל היום כשעברתי גם שינוי פנימי, התרככתי והתעדנתי גם בלב, ואני מבינה שזה ממש בסדר גמור. זה רק מחזק אותי שטוב שעברתי את השינוי. היום, יתהפך העולם ואין מצב שאני חוזרת למראה הקודם שלי. אין מצב".

היום, מהמקום של אובר מודעות עצמית שבו את נמצאת, את מתבאסת אם נניח העלית 200 גרם?

"ממש לא. עכשיו קצת העליתי במשקל וזה ממש לא מפריע לי. באמת. אם אני רוצה אני מורידה את זה בצ'יק צק. עכשיו זה תלוי רק בי".

אין ספק שהאירוע הטרגי בחייה של שרית חדד, שעיצב אותה והביא אותה למקום שבו היא נמצאת היום, הוא מות אביה, נקדימון, ממחלה בכבד כשהיתה בת 18. הנושא הזה מעלה בעיניה לחלוחית של דמעות גם כמעט עשור אחרי מותו. עושה רושם שרק בתקופה האחרונה מצליחה חדד להתחיל להתגבר על הפרידה הטראומטית מאביה, פרידה שהתרחשה בשיאו של ויכוח ביניהם על רצונה להיות זמרת. "אבא נפטר כשהייתי בדרך לבקר אותו בבית חולים בחדרה. הגעתי והודיעו לי שהוא מת", היא אומרת, ושוב שוקעת לשתיקה ארוכה.

ו...?

"סירבתי להאמין", היא אומרת. דמעות מציפות את עיניה כשהיא משתתקת לעוד רגע, וממשיכה. "לא רציתי לקבל את זה. כשאמרו לי את זה אמרתי 'מה פתאום, אבא בסדר'. לקח לי הרבה זמן להשלים עם זה. אני לא מאחלת את זה לאף אחד. לקח לי כמה שנים טובות לעכל את המוות שלו, והפעם הראשונה שהתמודדתי עם זה היה כשהלחנתי את השיר 'אבא'. זה פתח בי משהו גם מבחינה אישית וגם מבחינה מוזיקלית".

חלק מההתגברות האיטית שלך נבע מהעובדה שנפרדתם כעוסים?

"התקופה האחרונה של חייו היתה לא קלה עבור שנינו. נפגשנו באירועים משפחתיים וזה היה 'היי אבא', 'מה נשמע', 'סבבה'. מאוד ענייני. מצד שני, ראיתי לו בעיניים שהוא רוצה להגיד לי דברים שהוא לא אמר אף פעם".

לא אמר מתוך ענייני כבוד ואגו?

"לא יודעת. אולי פשוט מתוך פער בתפיסה. הוא היה פרימיטיבי. בסוף הוא נתן לי בדרכו את הגושפנקה ללכת בדרך שלי. יום אחד אבי בא לאסוף אותי להופעה, אבא ירד אליו, לחץ לו את היד ואמר לו: 'אתה תשמור בת שלי, כמו בת שלך'. זה היה האישור הסופי. אבי קיבל ירושה".

את כבר פחות כועסת עליו?

"בעבר כעסתי עליו, אבל היום אני במקום אחר. הרפיתי. אני בטוחה שאני במקום שבו אני נמצאת בו בין השאר בזכותו. אני בטוחה שאם הוא היה חי היום, הוא היה מגיע להופעות והכי מתגאה בי ומאושר בעולם. הוא התנגד לזה כי הוא פשוט לא ידע מה זה להיות זמרת. הוא בא מרקע אחר".

את מרגישה פספוס?

"כן. פספוס גדול. לקחתי את זה מאוד קשה שלא יצא לו לראות ממש את ההצלחה, אבל אז הבנתי שהוא איתי, הוא כל הזמן איתי. הוא שומר עליי. הוא כאן. אני אוהבת אותו. אף פעם לא שנאתי אותו, פשוט היתה בינינו אי הבנה. הרבה פעמים הוא מצטייר בראיונות איתי כמישהו שלילי בגלל שסיפור ההצלחה שלי משולב באיסור שלו, אבל הוא היה בן אדם שמח ועליז. אבא היה איש שמח וכל היום הוא היה מכניס אורחים הביתה. כל היום היו אצלנו דודים, אוכל, שמחה וארוחות מטורפות. האחים שלי מנגנים, ואבא היה הכי פחות מוזיקלי, אבל הוא היה שם פס ומנגן. אני תמיד אזכור אותו כאיש שמח".

מה ירשת ממנו?

"את השמחה. את האופטימיות. זה ממנו. בסופו של דבר, בזכותו, אני מתמודדת עם החיים".