החלום של צייד האטום

בגינוניו, ד"ר בראדעי אינו פוליטיקאי, הוא גם לא דיפלומט של טרקלינים ומסיבות קוקטייל. בהכשרתו הוא משפטן בינלאומי, ודומה שכל אישיותו ואופן עבודתו הם כאלה. הוא מודע היטב למגבלות החוק הבינלאומי, למרחק שבין האידיאלים היפים של החוק לבין היכולת המעשית לאוכפו. כוחו ויכולתו הם בעיקר בעשייה שמאחורי הקלעים, בבניית קונצנזוס רב-לאומי, ביצירת דיל שקט, בגישור, בעשיית פשרות, במניעת עימותים. אף שהוא מצרי מלידה - ולעולם אינו מסתיר זאת - בהליכותיו הוא אזרח העולם.

חרף סגנונו הכאילו רך ופשרני - ואולי דווקא בגללו - הצליח מוחמד אל-בראדעי, בדרכו שלו, לשנות במידה משמעותית את דמותה, תיפקודה ותדמיתה העולמית של הסוכנות שבראשה הוא עומד מאז 1997. הוא סייע לבנות מחדש את סבא"א כגוף הבינלאומי המרכזי, שנטל על עצמו את המאבק בסכנות הנשק הגרעיני בשם הקהילה הבינלאומית כולה. בכל הנושאים הגרעיניים המעסיקים כיום את העולם, החל באיראן וצפון קוריאה וכלה בסכנת הטרור הגרעיני, הסוכנות הפכה לכתובת.

לא תמיד המצב היה כזה. עד לשנות התשעים, תיפקדה הסוכנות כמעין מועדון טכנוקרטי סגור, שהאתוס המנחה שלו הוא טיפוח השימוש באנרגיה אטומית לצורכי שלום, תוך התנערות כמעט מוחלטת מסכנות תפוצת הנשק הגרעיני. נכון שחלק מהמנדט הכפול של הסוכנות היה גם בניית מנגנון הפיקוח על הפעילות הגרעינית של המדינות החתומות על האמנה. הצרה הייתה שכל מנגנון הפיקוח - בדומה לאמנה למניעת הפצה, שמכוחה שאב את סמכותו - היה בנוי על אתיקה ועקרונות עבודה של מועדון ג'נטלמני, שבו מילה של חבר היא מילת אמת. כל ההתנהלות הזאת התגלתה במערומיה לאור המקרה העיראקי, כאשר מדינה חברה פיתחה נשק גרעיני, וכמעט יצרה אותו, תוך קבלת כל ההכשרים האפשריים מסבא"א.

לקחי הכישלון האדיר של הסוכנות בעיראק היו נקודת התפנית. בעקבות הקטסטרופה, על ראשיה היה לפעול מהר; רק שינוי מהפכני ומהותי בכל צורת עבודתה והתנהלותה יכולים היו להותיר את סבא"א כגוף בינלאומי הרלוונטי לצורכי השעה. בראדעי הבין זאת מיד, עוד בהיותו היועץ המשפטי של הסוכנות. תחת הנהגתו השקטה עברה הסוכנות שינוי מבני ותרבותי עמוק. הוא היה מהארכיטקטים המובילים של הרפורמות במערכת הפיקוח של הסוכנות, ובמיוחד בכינון מה שמכונה כיום "הפרוטוקול הנוסף" - כל זאת במטרה לתת "שיניים" למערכת האכיפה החלשה של משטר אי-ההפצה. בראדעי ניסה להפוך את הסוכנות לחזית המשטר הזה.

לסבא"א יש עדיין מבקרים רבים. הללו טוענים - והדברים נשמעים לא מעט בארצות-הברית וגם בישראל - שמעצם מהותה, נידונה הסוכנות להיות חלשה, חסרת שיניים ודלת אמצעים במאבק נגד התפוצה הגרעינית. מאבק כזה, לדידם, אינו יכול להתנהל באפקטיביות דרך ארגונים בינלאומיים, אלא רק על-ידי נחישות של המדינות עצמן. רבים בממשל בוש לא סומכים על ד"ר בראדעי והסוכנות שלו כחזית המאבק נגד התחמשותה של איראן. וושינגטון אף ניסתה, אך בלא הצלחה, למנוע את מינויו לתקופת כהונה נוספת.

החלטת ועדת פרס נובל הנורבגית להעניק השנה את פרס נובל לשלום למוחמד אל-בראדעי, פירושה תמיכה וגיבוי מוסרי בו ובסבא"א ברגע קריטי. זוהי קריאה לחיזוק הכלים הבינלאומיים הנורמטיביים במאבק נגד התפוצה הגרעינית, ובמיוחד בזה שמתנהל בימים אלה נגד איראן. רק מבחן התוצאה בנושא האיראני יראה האם ההחלטה הזו תיזכר כהחלטה חכמה ברגע נכון, או שמא תצטרף לפנתיאון הנאיביות הפוליטית.

פרופ' אבנר כהן, חוקר בכיר באוניברסיטה של מרילנד, מחבר הספרים "הטאבו האחרון" ו"ישראל והפצצה"