נואיבה, יום כיפור, 1977
אנה וגנר נזכרת ביום כיפור בחוף בסיני ובסעודה מפסקת שבושלה בתוך פיילה, ומספרת איך טויטו הפך לטוויטי, ולמה בן-ארצי מתעקש להתחתן עם שבדיות
היינו חמישה: טויטו, לנקרי, קוצ'מרו, בן-ארצי ואני. כדי לרכך את ההלם אמרתי לאבא שלי שלטויטו קוראים מיכל ולא מיכאל, ובן-ארצי הוא יעל. בן ארצי היה עופר. את שניהם הסתרתי במחסן מיכלי הגז מתחת לבית כשלנקרי עבר חקירה צולבת ונוקשה של בוגר מרתפי עינויים של הק.ג.ב., הלא הוא אבי הטוב, עד שסוף סוף הגיחו המפתחות של הטרנזיט מהכיס, ויאללה, אפשר היה לנסוע.
בחיים, בחיים הוא לא היה נותן לי לרדת לסיני בערב יום כיפור עם ארבעה בנים מהבסיס, ובטח לא עם לנקרי, אמנם נהג-בוס מצטיין ובחור מנומס באופן כללי – הוא קרא לאבא שלי "מסייה", ולא גילה לו אפילו ברמז שפסגת חלומותיו עלי אדמות בגיל 19 היתה, לזיין סוף סוף אשכנזיה.
למי שתוהה על האנכרוניזם המוזר אומר, שהשנה היתה 1977. לא היה מעבר גבול. לא היה גבול ונדמה היה שכך זה יישאר לנצח. מעט אחר כך הגיע סאדאת, ואז הכל השתנה. גם הטרנזיט. אחרי ששפכנו לאגר, אחרי שחזרנו הביתה וספגנו את מה שהיה מגיע לנו, במיוחד לי, הטרנזיט וסיני – בזה הסדר – החליפו בעלים.
לאילת הגענו על הבהוביו האחרונים של המצבר. למה, לא ברור עד עצם היום הזה, וכנראה שזה אירע בגלל בעיית תרגום. "איך אומרים מילוי?" צעק לנקרי מעל לשאון העצום של הפולקסווגן. "Refill", אמרה האשכנזיה. "אז זה לא זה", מלמל. זה כן היה זה: הנורית של הטעינה, קטנטונת ונושאת את האות C, הבהבה באיום. לו היה אומר לי טעינה, הייתי אומרת לו "Charge". כאז כן עתה, לא יודעת שום דבר על מכוניות.
מה עשיתי שם? הייתי החברה החדשה של עופר. גם החברות כבר הבהבה והיתה זקוקה לטעינה בדרך דרומה, כשהתגלה שעופר המליין הוא גם עופר הבכיין, וכך יצא שטויטו, לנקרי וקוצ'מרו, כולם תפרנים ידועים, עשו שתי טעויות: ראשית, הם חשבו שאבא של עופר ייתן את הוולבו, וטעו. שנית, הם חשבו שעופר יגיע מצוייד בממון לרוב, אותו יפזר בנדיבות לתועלת חבריו. גם בזה טעו. נשארתי משענתם היחידה. בגלל טעות בירוקרטית של השלם בבסיס קיבלתי בבת אחת שתי משכורות צבאיות, והייתי מוכנה לעשות בהן שימוש מושכל לטובת הטיול שלנו. כשאת בת 19, מה אכפת לך מה יהיה מחר. וכשאת בת 19 והחבר שלך מזדעק בבהלה בסיבובים בואכה סדום, את כבר לא יכולה להעריך אותו די הצורך לתכנן לינה משותפת ראשונה באוהל.
אלוהים לבדו יודע כיצד הגענו לנואיבה. היה חושך מצריים, ופנסי הטרנזיט מתו. טויטו, שהצטייד ברנאור מהבסיס, פיזר אלומות על הכביש. מתישהו נתקענו בחול. לא היתה נפש חיה מסביב. היינו מאושרים עד כלות.
עם אור ראשון של ערב יום הכיפורים התברר שאנחנו בשום מקום, בערך קילומטר וחצי מהחוף, על פי דיווח של קוצ'מרו שלא ויתר על ריצת הבוקר שלו. "יש בדואים?" שאל טויטו. קוצ'מרו אישר ונשלח לריצה נוספת, להביא כמה כאלה. הם הגיעו, מצויידים בלעג ראוי ובפחים רקועים שחילצו את הטרנזיט ואותנו מגורל עלוב ביותר, והנה הלכה חצי משכורת צבאית.
את החצי השני, כך סיכמנו, נקדיש לעסקת הסמים הראשונה של חיינו. כולנו – חוץ מעופר הבכיין, כמובן – כבר טעמנו פה ושם מתיקות של ג'וינט חטוף, אבל הפעם, כך ידענו, נקנה. ואני מוניתי למגלגלת, בגלל נסיוני העשיר בגלגול עלי גפן.
כשהגענו לחוף, התברר שלעצם קיומה של העיסקה נחוצים יותר מאשר מאוויים וממון. הדרך לשקית הגראס הנכספת התחילה באחד ממחלצינו, שפשוט הציע – אבל אמר שאין לו כאן וצריך לנסוע איתו לכפר. "מה לנסוע", נהם טויטו, "הטרנזיט ימות". עלי המחלץ הציע גמל. אני מודה שכולנו נבהלנו באותה מידה ממש. חמור? הסכמנו: כולנו (חוץ מעופר בן ארצי) כבר רכבנו על כאלה בילדותנו, וראינו בו כלי תחבורה יעיל ואיכותי.
רבע משכורת הלכה לשינוע. רכבנו שלושה: לנקרי, טויטו ואני. קוצ'מרו נשאר לשמור על בן ארצי שפחד להישאר לבד ורטן שיש יותר מדי שבדיות ערומות על החוף. בפועל, היו חמש.
אני לא יודעת היכן היינו: ערימת חושות שהיא אולי-כפר ואולי לא, ובחובה שכנה לתפארת חושת-עלי, דגל ישראל ודגל ארצות הברית ודגל מצרים מתנוססים מעליה בגאווה ברוח החולית. בתוך האפלולית שבפנים כרעו נשים כהות-שלמה שמספרן המדוייק לא התחוור מעולם, אבל עלי הצביע על כולן בגאווה והודיע לנו, "זה אישות שלי".
חלפו שעתיים, אולי שלוש, ואולי רק שלושים ספלוני קפה ושש עשרה סיגריות עד שיצאנו מחושת-עלי עם מבוקשנו. נתבקשתי לטמון אותו בחזיה. זה המקום להודות שהתרגשתי נורא, אבל לא עד כדי אובדן חושים מוחלט. אי בזה, בנבכי הזכרון, הדהדה ההכרה שצריך יהיה לאכול משהו. אנחנו, עלובים שכמותנו, לא הצטיידנו.
מלים בסיסיות בערבית חוללו את המופלא מכל, בעיני: זר של עגבניות שאחת האישות קטפה מחלקה מאחורי החושה, שני בצלים, קצת אורז צרור בגליון ישן של "אל אהראם", שום, ובקבוק פלסטיק לא ממש נקי אבל מלא בשמן זית. אחת האישות הציעה למכירה פיילה קטנה וחבוטה. קניתי.
עופר בן ארצי לא ידע אפילו להדליק אש. טויטו, לנקרי וקוצ'מרו היו עסוקים בהרחקה מתודית של פיצוצים – זרעי מריחואנה – מן השקית ששלפתי מחזייתי. אספתי זרדים, חפרתי גומה, פקדתי על עופר לפרק טאסה, ועשיתי את הדבר היחיד שאני יודעת לעשות בכל מצב, גם כשחברות נגמרת, גם כשהכסף אוזל, גם רחוק מן הבית. רק מלח היה חסר. למגינת ליבו, נשלח עופר אל הערומות וחזר עם שקיק קטן ביד ועם סומק עז בלחיים. קצת קשה להסתיר את מה שערומות, המון או חמש, עושות לילד-טוב-ירושלים בטיול הראשון שלו לסיני, כשהוא כבר יודע שמן החברה שלו לא תצמח לו ישועה.
קוצ'מרו, רץ למרחקים ארוכים עם תושיה מדהימה, הצליח לאלתר חכה ואפילו חזר עם שלושה דגים שאינני יודעת עד היום מה שמות המשפחה שלהם. הם היו חיים ונראו ראויים למאכל, וזה הספיק כדי שטויטו ירצח אותם בחמדה ויעביר את הסכין לטיפולי.
בשלב הזה נרשם חיוורון עמוק על פניו של עופר, מהול בגועל: בעודי מרחיקה קשקשים ומקללת כבקיאה ורגילה, הודיע לי שגמרנו. מה גמרנו, נהמתי, עוד לא התחלנו. הוא התכוון לחברות. יאללה בסדר, אמרתי. הייתי טרודה ורעבה מכדי להתווכח, ובכלל – מה הטעם? הרי ברור היה שלי ולבכיין אין עתיד ביחד. כאז כן עתה, אני אוהבת אותם קצת יותר עזי נפש מעופר.
מליוני הגוונים של ורוד-סיני כבר ירדו לארץ כשהתבשיל הפיץ ריח עז של מדורה ודג ושום, שמאז נקשרים אצלי גם בטעמה המתוק של חירות וגם בידיעה שיש לה סוף וגבול. אכלנו בידיים, מתוך הפיילה. קינחנו בג'וינטים מעשה ידי. צחקקנו. אמרנו שטויות. לא עשינו שטויות: בסך הכל היינו כולנו ילדים טובים מאד בהפוגה רגעית אחת.
ואז, בבת אחת, טויטו נזכר שחטאנו מאד ואני הבנתי שהאוכל נגמר. ההבנה הזאת הגיעה יחד עם התקף צחוק בלתי נשלט ושעטה צוהלת אל תוך המים ומלחמת השפרצות מסיבית. כשאתם בני 19, כמעט כל מה שחורג משגרת היום המעייפת בבסיס מאובק הוא עילה לצחוק גדול. כן, גם החג הקדוש והנורא.
כשנהייה קר מדי במים, כשנהיה לילה זרוע מליוני כוכבים ודממה דקה, פרשנו ליד הטרנזיט מזרונים צבאיים שלא גנבנו, רק לקחנו בהשאלה כשהאפסנאי נמנם. שכבנו בשקט. אלוהים יודע על מה חשבנו, אם חשבנו בכלל. קולו של בן ארצי, מייבב מתמיד, פילח את החשכה: "אני רעב", הודיע. "יופי", אמר טויטו. "עכשיו תצום".
וזה מה שעשינו: יכולנו, כמובן, להתחנן לחסדי השבדיות. יכולנו גם להפקיד את יתרת המשכורת הצבאית בידיו של עלי תמורת פרודוקטים נוספים. אבל איכשהו, ועד היום לא ברור לי מדוע, החלטנו שלא: במקום זה ירדנו עם שחר לים, וקוצ'מרו שר קצת כל נדרי בהברה אשכנזית, או לפחות כך זה נשמע אחרי הג'וינט האחרון שחלקנו.
בצהריים, כשנהיה חם, התחלנו להבין מה זה "ועיניתם את נפשותיכם". ולמרות זאת, שרדנו. גם את הצום, גם את זעמו האיום והנורא של היושב במרומים, אבא שלי, בקומה השמינית של בית הדירות אליו הגיע הטרנזיט על גבי גרר. כל הדרך מאילת.
השנים הוסיפו לסיפור הזה כמה נדבכים של מיתולוגיה, איש איש על פי דרכו. לטויטו יש מגרש ענק לממכר מכוניות יד שנייה בפורט לודרדייל, פלורידה. לפני שנתיים, כשהייתי בסביבה, קפצתי להגיד שלום, ופקצה אמריקנית עם שיער בגובה מבהיל עטה עלי כמוצאת ידידה נושנה: "אז את זו שהובילה את טוויטי שלי לאלוהים", צייצה. טוויטי? אלוהים? אני? טויטו, חסון ונאה וכסוף שיער, התהלך במגרש שלו עם כובע בוקרים ענק, אבל מתחתיו ראיתי כיפה שחורה מבצבצת. הפקצה התנדבה לספר לי בגיל ובצווחות של חדווה איך טויטו כמעט נפל לסמים, ורק לילה אחד בסיני בערב יום הכיפורים בגלל בחורה אחת, שזו אני, הוא מצא את אלוהים והתחיל לצום, ומאז, ברוך השם, היגר לארץ המכוניות הבלתי מוגבלות והוא עושה חיל וגם הקים כבר במו כספו בית כנסת. "מאונט סיני", קוראים לו.
לא נשארתי לעשות איתם שבת. נסעתי משם קצת עצובה, מלווה בריח נושן של עשן, ודג, ושמחה, ורעב. גם רחוק מן הבית אני לא יודעת מה לעשות בסיפורים מיתולוגיים, אבל תמיד אהיה מוכנה, בחברה טובה, לחפור גומחה ולהדליק מדורה ולשפות עליה פיילה חבוטה ולעשות כך, באופן אישי ופרטי ומלא זכרונות טובים, סעודה מפסקת. וכך נעשה, עם או בלי עשן מדורה:
נקנה:
8 פילטים של דניס
1 כוס אורז
2 בצלים
1 ראש שום
12 עגבניות
מעט בהרט לפי הטעם
מלח ופלפל
1 פיילה (במקום הפיילה, אפשר סיר רחב עם שוליים נמוכים הקרוי סוטז'. רק שיהיה מכסה, או שתאלצו לפרק טאסה)
וכעת,
נקצוץ בצלים ונפרוס עגבניות, ואת ראש השום נקטום מעט ונחשוף את השיניים. לא לפרק ולא לקלף, בבקשה.
את הבצלים נאדה רק עד הזהבה, עליהם נניח פרוסות של עגבניות, נכסה בפילטים של הדגים שגם אותם נמליח מעט, את אלה נכסה באורז ונזרה עליו בהרט, וממעל נניח שכבה של פרוסות עגבניות.
ניתן לכל זה להתחמם בשמן מתחת למכסה שלוש-ארבע דקות, ואז נוסיף שתי כוסות מים רותחים, נכסה, נביא לרתיחה אחת, ננמיך להבה ונבשל 20 דקות בדיוק.
איך אוכלים? בידיים, ומי שיש לו לאפות, שנקנו בין בשארית המשכורת הצבאית ובין סתם כך, יכרוך בהן דג לתיאבון, למען יהיה הצום נעים ככל הניתן, וקל ככל שאפשר לשאת.
לטויטו, לנקרי וקוצ'מרו שלוחה מכאן ברכת חתימה טובה. לבן-ארצי, ששמו כמובן בדוי כמו שמם של האחרים בסיפור, איחולי החלמה מהירה מנישואיו השלישיים שהתפרקו לא מזמן. לא מבינה מדוע הוא מתעקש, שוב ושוב, להתחתן רק עם שבדיות.
לפנייה לכתב/ת 
"השנה היתה 1977. לא היה מעבר גבול. לא היה גבול ונדמה היה שכך זה יישאר לנצח"
צילום: זאב רובננקו
מומלצים
