שתף קטע נבחר

פתאום כוכבת

זאת הולכת להיות השנה של רייצ'ל וייס. ראיתם אותה כבר בעבר, אבל אם זה תלוי בה, השנה כבר תדעו לגלגל את שמה כמו שצריך. לרגל סרטה החדש "הגנן המסור", היא מספרת לאמיר קמינר על התפקיד המאתגר לצד רייף פיינס וכמובן, חושפת שורשים יהודים לתפארת

השחקנית הבריטית-יהודייה רייצ'ל וייס בת ה-34 זכתה לאחרונה בהישג שבדרך כלל רק פיגורות בסדר גודל של ראסל קרואו זוכות לו: שער של המגזין הניו יורקי הנחשב והקולי "אינטרוויו". זה קרה בגיליון ספטמבר של המגזין, לכבוד צאת שני סרטים מדוברים של וייס: "הגנן המסור" ו"המעיין". שער ב"אינטרוויו" הוא סמל סטטוס המעיד על מיקומך בהיררכיה הסלבריטאית ועל מדד הטרנדיות שלך. לא היה קשה להבחין בנסיקת מניותיה של וייס, הזכורה מסרטי "המומיה", בפסטיבל ונציה האחרון. משחקנית משנה כמעט מושלמת היא הפכה השנה למרואיינת נחשקת ומבוקשת על ידי עיתונאי העולם.

 

הראיון עימה נערך בגינה המלבלבת של אחד המלונות היוקרתיים בלידו של ונציה ביום שמשי במיוחד. לכן לא מפתיע שווייס (כל קשר לעורכת המגזין שלפניכם או לעורכת המשנה מקרי בהחלט) חיפשה מסתור מתחת לשמשייה שהוצבה על המדשאה הסמוכה לבריכת השחייה התכולה של המלון. וייס, אשה יפה, מרשימה ואינטליגנטית, ניחנה ביופי קלאסי-מיוחד, סטייל כוכבות של שנות ה-30 וה-40: פנים עם נוכחות, עיניים בורקות וסקרניות ושיער שחור גלי. היא עטתה שמלת כתפיות כחולה הבזוקה בנקודות לבנות בנוסח הפיפטיז, והיתה מתוכשטת בטעם: עגילי יהלום, צמידי וטבעות כסף. וייס נטולת פוזה וגינוני כוכבות. אוצר המילים שלה כולל מילים משובשות בעברית, שריד ללימודיה ולביקורה אצל קרובי משפחה בארץ. בוונציה השתתף בתחרות הרשמית סרטה "הגנן המסור" (שפתח את פסטיבל הקולנוע של חיפה ומגיע עכשיו לבתי הקולנוע), מותחן פוליטי רומנטי מעניין וקולח של הבמאי פרננדו מיירליס ("עיר האלוהים") על פי ספרו של ג'ון לה קארה. וייס מגלמת את טסה, פעילה פוליטית דעתנית ומלאת תשוקה המתאהבת בג'סטין (רייף פיינס, "הפצוע האנגלי"), דיפלומט בריטי מנומס וחובב גננות ועוקרת עימו לקניה. היא מתחילה לפעול למען העניים החיים בעיר פחונים הקרויה קיביריה, ומגלה פרשת שחיתות שקשורה בחברות התרופות הבינלאומיות. אחרי שטסה נרצחת, בעלה יוצא לחקור את הרצח ונקלע לפרשת קונספירציה מסוכנת ורחבת היקף.

 

"פגשתי את ג'ון לה קארה באחת ההקרנות המוקדמות של הסרט והוא היה כל כך שמח וגאה בעיבוד לספרו", מדווחת וייס. "ג'ון היה מרוצה במיוחד מהדרך שבה פרשנתי את הדמות הנשית הראשית, שמבוססת על חברה שלו, שהיתה פעילה למען הפליטים ונהרגה בתאונת דרכים באלבניה, ושהוא רחש לה כבוד עצום. לה קארה שמח ששמרתי על הרוח והכיוון של חברתו המנוחה".

 

איך היתה החוויה האפריקאית שלך?

 

"הייתי בעבר בקניה כמה פעמים, וכתייר אתה לא רואה את הדברים הקשים: עשיתי אז ספארי וגרתי במלון בטוח בניירובי, ולא הייתי מודעת שעשר דקות מהמלון המפואר נמצאת קיביריה, שבה חיים מיליון אנשים בעוני מחפיר. תיירים לא הולכים לכאלה מקומות. הפעם ראיתי אפריקה שונה לגמרי. חטפתי הלם בעקבות המפגש עם העוני הנוראי. אין שם תנאים סניטריים ואין מים זורמים, ולא היתה לי שום דרך להגן על עצמי מהלכלוך, אבל ממילא לא הסתובבתי בבגדים מהודרים, אלא בג'ינס.

 

"מצד שני, היה בביקור בקיביריה משהו מרגש ומאיר בגלל הרוח והנשמה של המקום - זאת ממש עיר שוקקת חיים: מספרות, פאבים, חנויות, מסעדות ואנשים רוקדים ושרים, והילדים משחקים כדורגל בכדור שנעשה מתיקי פלסטיק ומחבלים. החיים שם חזקים, עשירים, מלאים, שופעי עוצמה וחיות. אומנם אין שלטי רחובות ואין שירותי דואר, אבל זאת עיר מהיותר תוססות וחיות שהייתי בהן. עבור טסה, קיביריה היתה מקום רב משמעות שבו היא מצאה את הרוגע והאושר. כאילו מצאה את המשפחה שלה שם. וככה גם אני הרגשתי. התושבים אירחו אותנו כל כך יפה. הם היו מאירי פנים, חמים ונדיבים. הצילומים היו חוויה מורכבת עבורי וברור שאפריקה היא יבשת שנוצלה על ידי העולם המערבי".

 

גם את פעילה פוליטית כמו הדמות שאת מגלמת?

 

"לא. אני שחקנית שמספרת סיפורים ומקווה שאני מבדרת אנשים. אנשים עובדים קשה ומגיע להם שיבדרו אותם. אף פעם לא הצלתי בזכות עבודתי חיים של בן אדם. הסרט מצדיע לאנשים כמו טסה. בעבודת התחקיר שלי פגשתי עובדי ארגוני סיוע שחלקו איתי סיפורים. בעיקר שאבתי השראה מפטרישה, פעילה קנייתית שחיה עם חולי איידס כבר 12 שנה, היא לא שייכת לשום ארגון ואף אחד לא משלם לה, והיא נאבקת להשיג תרופות לחולים. הצטרפתי אליה במשך כמה ימים וכך היתה לי גישה מדהימה לקהילת החולים. מה שיפה בתסריט זה שהוא לא מציג את טסה כמלאך המציל את כולם, אלא כאשה אמיתית, שלפעמים מרחיקה לכת יותר מדי".

 

מה את חושבת על כוכבים הפועלים למען מטרות צדקה?

 

"יש שחקנים וסלבריטאים שתורמים אומנם את שמם ופרצופם לתמוך בארגונים, אבל הם לא מקדישים את חייהם לעזור לאנשים. מצד שני, אם הם יכולים לנצל את ההשפעה שלהם ותוך כדי קידום ליפסטיק הם מקדמים משהו פוליטי, אז זה נהדר. אני בהחלט חושבת שצריך לפעול נגד אי צדק - אנחנו חיים בעולם של שחיתות איומה וחוסר צדק, הנשלט על ידי פוליטיקאים מושחתים ומרושעים ועל ידי תאגידים. רוב האנשים בעולם לא חושבים שהם יכולים לחולל שינוי בעולם, וכמעט כל אחד אומר שמאחר שהרשע והכאב כל כך רחבים, הוא יסתפק בלהיות טוב למשפחתו. אני חושבת שגם אדם אחד יכול לעשות שינוי. אפילו אם תעזור לבן אדם אחד, זה עדיף על כלום. מאוד קל לחיות במערב המעתיר, לנתק את עצמך משאר העולם ולשכוח מה קורה בחלקים אחרים, וזה לא צריך להיות ככה". ב"הגנן המסור" טסה נושאת נאום מתריס נגד המעורבות הבריטית בעיראק. "הנאום הזה הופיע בצורה שונה בספר, ולא עסק בעיראק מהסיבה הפשוטה שהוא נכתב בשנת 2000. לה קארה הציע לנו להפוך את הנאום לאקטואלי יותר והוא כתב אותו מחדש. כשצילמתי את הסרט בקיץ שעבר לא חשבתי שהנאום עוד יהיה רלוונטי ולא חזיתי מה שקורה שם עכשיו. כשצילמנו רק נכנסנו לתוך עיראק, והנאום בעצם מתאים בצורה שלא תיאמן לנעשה שם כיום. הדברים שאני מדברת עליהם לא השתנו".

 

ב"הגנן המסור" הדמות שלך נמצאת בהריון מתקדם, כולל סצינות מקלחת ועירום חושפניות.

"זה היה נהדר! אהבתי להיות בהריון", היא מצחקקת. "ממש נהניתי. בעיניי, הריון זה אחד הדברים הכי יפים וטבעיים בעולם".

 

יש לך גם סצינות סקס במהלך ההריון.

 

"אנשים עושים סקס תוך כדי ההריון, לא? בעיניי אלה היו סצינות יפות וטבעיות".

 

אפרופו עירום, וייס קיבלה כמה פעמים הצעות מהמגזין "פלייבוי" להתערטל על גבי דפי המגזין, אבל היא סירבה, "בגלל שיש לי השגות לדרך שבה המגזין מתייחס ומציג את הדוגמניות שלו" - אם כי היא מודה שחשבה ברצינות על ההצעות בגלל שהיא מעריכה את המאמרים הרציניים המופיעים בעיתון. "אפילו כבר דמיינתי לעצמי איך התמונות ייראו, אבל בסוף החלטתי לרדת מהרעיון".

 

וייס נולדה בצפון לונדון להורים יהודים אינטלקטואלים ליברליים, שהתגרשו בהמשך - פסיכואנליסטית אוסטרית וממציא הונגרי, שנאלצו להימלט בצעירותם מציפורני הנאצים ("כשהופעתי בסרטים שעסקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמו 'אויב בשער' ו'סאנשיין', בהחלט נעזרתי ברקע המשפחתי שלי"). בנעוריה היא דגמנה, ובהמשך למדה בקיימברידג', שם לא הסתפקה בלהיות הבחורה הכי פופולרית שכולם רוצים לצאת איתה, וייסדה קבוצת תיאטרון שהציגה חומר פרי עטה. אחרי הלימודים החלה לנסות כוחה בתיאטרון הממוסד ו"נאלצתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כדי להתקיים", היא משחזרת. "למשל עבדתי בפאב לונדוני. וכשלא ממש הלך לי במשחק, היו לי תוכניות לחזור לקולג' ולהפוך לעורכת דין". וייס, כאמור, לא נאלצה ללבוש בסופו של דבר את הגלימה. העיתונות הבריטית החלה לשים לב אליה, להרעיף עליה שבחים ולטעון שהיא "אקזוטית ולא נראית בריטית".

 

המראה היהודי שלך הפריע לך בקריירה?

 

"נתקלתי בהחלט בראייה סטריאוטיפית של יהודים עם אף גדול. כשהייתי בת 19 סוכן שחקנים אמריקאי הציע לי לשנות את שם משפחתי. שאלתי אותו, 'אבל למה? הרי יהודים שולטים ומנהלים את הוליווד', אז הוא אמר: 'זאת בדיוק הסיבה למה את צריכה לשנות את שמך'. היתה לו תיאוריה שהם מייעדים את התפקידים רק לשיקסעס, ושהמפיקים חושבים שמשחק זה כמו זנות והם לא רוצים שהנשים היהודיות שלהם יטלו חלק בכך. לטענתו הם גם מעדיפים נשים בלונדיניות".

 

בשלב מסוים וייס שקלה לשנות את שמה רק בגלל שאנשים לא הפסיקו להתבלבל בהגיית השם, אבל בסוף ויתרה עך הרעיון. ובניגוד לשחקניות הוליוודיות אחרות (מלורן בקול ועד ווינונה ריידר), היא לא מצניעה או מסתירה את יהדותה. בראשית שנות ה-90 היא החלה לשחק בטלוויזיה וב-1996 הופיעה ב"לגעת ביופי", סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י. הפריצה המשמעותית היתה כעבור שלוש שנים עם הלהיט "המומיה" ("זה היה פאן היסטרי"). מאז ראינו אותה ב"רווק פלוס ילד" לצידו של יו גרנט, "משחקי אמון" עם דסטין הופמן, "משחק המושבעים" על פי ג'ון גרישם עם ג'ין הקמן ודסטין הופמן, ו"קונסטנטין" עם קיאנו ריבס. בעבר היא ניהלה רומנים עם השחקנים בן מילר וניל מוריסי ועם הבמאי הבריטי סאם מנדז ("אמריקן ביוטי").

 

כיום היא חיה בברוקלין עם הבמאי האמריקאי-היהודי דארן ארונופסקי, הזכור לטוב מסרטיו המקוריים "פיי" ו"רקוויאם לחלום". הם הפכו לזוג כבר ב-2001, ובמשך שנה שמרה וייס על זהותו בסוד ורק הסכימה לומר לתקשורת: "מצאתי לעצמי בחור אמריקאי משכיל ומתוחכם שטייל ברחבי העולם ויודע איפה נמצאת אירופה, בניגוד לאמריקאים רבים אחרים". והוא אכן טייל: בעברו רשום פרק של התנדבות בקיבוץ. וייס עברה למענו לניו יורק והואילה רק ב-2002 לגלות לתקשורת מיהו אותו בחור אמריקאי משכיל. השניים משתפים כעת פעולה בסרט מעורר הסקרנות "המעיין". "זהו סרט מתוחכם על אהבה ומוות שיפוצץ לאנשים את המוח", היא מכריזה. "דארן ניסה במשך שש שנים להרים אותו וכל אחד בהוליווד אמר לו 'לא' לפחות שלוש פעמים. היה ממש קשה לעשות אותו. זה סרט מאוד לא מסורתי: סיפור אהבה מדע בדיוני, המתרחש בשלושה אזורי זמן: ספרד של המאה ה-16, אמריקה של היום, והעתיד - המאה ה-26. יו ג'קמן ואני מגלמים זוג אוהבים בכל אחת מהתקופות האלה. יו הוא מדען שנאבק כדי להציל את חיי מגידול במוח ויוצא לחפש אחר עץ החיים ומעיין הנעורים. דארן פשוט מדהים. הוא במאי יוצא דופן, נפלא ואמיץ, שמפליא לספר סיפור וליצור דימויים חזותיים. הוא גם עובד נהדר עם שחקנים ולא מפסיק לדחוף אותם".

 

אתם חושבים להתחתן?

 

"אני לא שוללת חתונה. למה לא?".

 

וייס רק לא גילתה שארונופסקי כבר התקשר לאביה וביקש את ידה לפני חודשים אחדים, שהצעת הנישואין הרומנטית התבצעה באמצע טיימס סקוור הסואן בניו יורק ושהחתונה עומדת להתקיים בקרוב בבית הכנסת הכי קדום בניו יורק. גם אמה של וייס נתנה את ברכתה ואמרה "הם אוהבים אחד את השני בצורה עצומה. אני מאוד מאושרת בשבילה".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
וייס. מגיע לאנשים שיבדרו אותם
לאתר ההטבות
מומלצים