ופרס כפיו ירימה

שנה הלכה, שנה באה ואולי שמעון פרס כפיו ירימה. אנא, במטותא. אולי יואיל כבר כבודו, איש רב פעלים ועתיר זכויות, לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מנוכחותו, ולהאריך ימים רבים ועשירים מחוצה לה.

הנה אם כן משאלה מרחיקת לכת לשנה שהתרגשה עלינו זה לא מכבר, אחת שלא תמומש כנראה: שפרס ילך כבר הביתה. אלא ש"מספיק זה מספיק" אולי לבני תמותה רגילים, לא לפוליטיקאים, קל וחומר לא לפרס, שאף פעם לא די לו. עתה הוא מתמודד פעם נוספת על ראשות מפלגתו, ומתפקדיה, מתוך תחושה מעורבת של יאוש, שמרנות ואינרציה, עוד עלולים גם להמליכו.

העניין האובססיבי של פרס בהמשך השותפות עם שרון ברור וחורג מעבר לאינטרס האישי הצר שלו להוסיף ולהיוותר בממשלה, ולא לכלות חלילה את זמנו הפוליטי השאול בישימון האופוזיציוני. פרס, גם זה הצעיר, תמיד ראה באופוזיציה מה שקוראים במפא"יניקית עתיקה דה-קונסטרוקציה. זירה חסרת תכלית ותוחלת. מין שליחות פוליטית אינפנטילית וזניחה. מושבת עונשין ליוסי שרידים למיניהם, לא לאנשי מעש שכמותו.

סירובה העיקש של מפלגת העבודה לשרת את הציבור מן האופוזיציה ומאידך, התלהבותה האקסטטית ממש משרון ונכונותה לשמש לו להקת מועדדות בראשות הסולן שימון, חורגת במשמעותה מהמבוכה והפתטיות שהיא מעוררת. אחרי ככלות הכל מדובר במפלגה השנייה בגודלה, ובמי שייעודה היה לשמש קטר אופוזיציוני ולצקת משמעות במושג דמוקרטיה פרלמנטרית.

אנומאליה ישראלית

אחדות לאומית היא מתכון פוליטי נדיר ברובן המוחלט של המדינות המתוקנות. גרמניה לראשונה נגררת אליו בימים אלו, בעל כורחה ובלית ברירה. הסוציאל-דמוקרטים שהובסו גובים מחיר שחקים עבור שותפותם: חלוקה שווה ופריטטית של התיקים ונטילת המיניסטריונים החשובים. הקנצלר היוצא, שרודר, שבישל את העסקה, משכיל ללכת. אנשים ראויים עם סגנון ומידות כיושקה פישר מנצלים את שעת השקיעה הזו לפרוש. ואילו אצלנו, האחדות הופכת מנוסחה שרצוי ככלל להימנע ממנה, למחלה כרונית מתמשכת.

במשך יותר מ-50 שנה, מאז הקמת המדינה ועד ראשית שנות האלפיים, התקיימה פה למעשה ממשלת אחדות אחת. זאת בהנחה שאת יוזמתו של אשכול לצרף לממשלתו, ערב מלחמת 67', את מנהיג חירות בגין ואת מנהיג הליברלים, יוסף ספיר, כשרים בלי תיק לממשלתו ומלכתחילה לזמן קצוב, קשה להגדיר כאחדות.

לפיכך, ממשלת האחדות הראשונה הייתה זו של שמיר-פרס (84'-88'). השנייה כבר הייתה של שרון-פואד (01'-02'). לאמור, במשך יותר מחמישה עשורים השתמשו בטריק המשחית והמסוכן הזה פעם אחת. ואילו בעידן שרון, הנמשך חמש שנים, הוקמו כבר שתי ממשלות אחדות והשלישית באופק. חסידי התיאגוד הפוליטי אף מדברים על מפלגה משותפת לשרון ולעבודה.

מקום לדאגה

האופוזיציה הפוליטית כיום הינה אוסף אקראי של מפלגות, שאין ביניהן דבר משותף ובצר להן נקלעו למקומן. בדומה לשאול - רק בלהיפך - הן חיפשו מלוכה ומצאו אתונות. טומי לפיד היה סמוק מנחת ומסמכות בממשלה, עד ששרון חיפף אותו ואת נתיניו לארץ גזירה אופוזיציונית. כעת הוא הוא עושה קולות של אופוזיציה ומצהיר שיפיל את שרון. נו, באמת. ש"ס סברה מאז לידתה שלשלטון נולדה, אלא ששרון נידה אותה וכלל לא הזמינה לממשלתו. אפילו מפלגות הימין הרדיקלי לא עזבו את ממשלת שרון בגאון; הן גורשו ממנה. המפד"ל, שהשתהתה ולבסוף פרשה, כבר מגששת את דרכה חזרה. והערבים? שוליותם ונידחותם מובטחות. מישהו הרי מוכרח לשמש כמשיסה. למעשה, מלבדם ומלבד מרצ הכל חפצים היו להיות בשלטון.

קריסת מערכת החיסון

כל השחקנים בזירה הפוליטית מזהים את הזמן השמרני המתמשך ומבינים שההגמוניה של שרון והליכוד אינם קרבים כנראה לקיצם. על-כן הם מבקשים לכל הפחות חיי שעה ושיירי שלטון. להיעדרה המתמשך של אופוזיציה פוליטית משמעותית יש השלכות הרסניות עמוקות, ארוכות טווח ורוחביות. באין אופוזיציה של ממש בכנסת, קשה לכונן אופוזיציה חוץ-פרלמנטרית. גם הנוגדנים השלטוניים האחרים נחלשים: העיתונות, הפרקליטות, זה המתקרא יועץ משפטי. מכאן אחריותה הכבדה של העבודה והתנערותה למעשה ממנה. ומכאן גם הצורך הבהול לא לבחור בפרס, ולבכר את הדמוקרטיה הישראלית על פניו.