השירים שלנו

אל תקראו את הביקורת הבאה. לא, אני רציני. אל תקראו. תפסיקו לקרוא. עכשיו! הקליקו BACK. אבל את הביקורת הזאת אל תקראו. למה? כי קמרון קרואו הוא אחד הבמאים והתסריטאים האהובים עליי כרגע. רמת ההזדהות שלי עם סרטיו עד היום היתה מוחלטת. ועכשיו הוא מביא סרט בעייתי. כמעט בינוני. מפוספס. בהחלט מבאס. ואני לא יכול להביא את עצמי לקטול אותו. אני לא יכול, בעיקר כי אני אוהב את הסרטים של קרואו גם כשהם בינוניים. אני מזדהה עם הפאשלות שלו, אני מוצא את שיקול הדעת הלקוי של "אליזבת טאון" כמעט מכמיר לב, אפילו חינני בדרכו הגמלונית. לא שהסרט מוצלח כל כך, אבל אני מבין מאיפה הוא נבע ויכול לראות איך הוא כשל בהגשמתו. "אליזבת טאון" הוא פשוט סרט שגוי. הוא שגוי בתסריט שלו (מדהים איך איש שזכה באוסקר על התסריט המושלם ל"כמעט מפורסמים" הנפיק תסריט כה משובש), הוא שגוי בליהוק שלו (אורלנדו בלום הוא ברנש נאה, שחקן חלבי וכוכב קטסטרופלי), ובעיקר שגוי בתזמון שלו.

קירסטן דאנסט אורלנדו בלום

אחרי "כמעט מפורסמים" הנפלא שהפסיד המון כסף, ואחרי "ונילה סקיי" הבעייתי שעשה המון כסף, קרואו לכו לסרט היה צריך ללכת על בטוח. להביא קומדיה רומנטית פשוטה וחכמה, לפוצץ קופות, ורק אז לחזור לסיפורים האישיים והמשפחתיים. ואז מה קורה? מגיע סרט בעייתי, שאין סיבה אמיתית שאמליץ לכם עליו, ואני מחבב אותו דווקא בגלל בעיותיו. ואז בסוף אחד מכם יחשוב שזו היתה ביקורת מפרגנת וילך לראות את הסרט בגללי ואז יקלל אותי. לא רוצה. בקיצור, אל תקראו וזהו. אם אתם, כמוני, אוהבים את קמרון קרואו לכו לסרט, כי זה מה שחברים ומעריצים עושים: עומדים לצד האיש שלהם גם כשהשתבשה עליו דעתו. כל השאר פטורים. אלא אם אתם ממש אוהבים לשמוע מוזיקה טובה בקולנוע. כי אז ממש כדאי לכם לרוץ ל"אליזבת טאון". וצילום יפה. אם אתם אוהבים צילום יפה - רוצו. אבל זהו, כל השאר, לכו לסרט אחר.

באחת הסצינות בסרט עומד אורלנדו בלום מול גופת אביו. על פניו של הבר מינן נסוכה הבעת פנים משונה. מעין חצי חיוך ממזרי. "זו הבעה שמעולם לא ראיתי על אבי", אומר בלום בקריינות. "מה המילה הנכונה לתאר אותה? מה המילה?". הוא מהסס ואז מוצא: "Whimsical". ובעברית: גחמני. או שמא: מופרך (אבל לא "שיגיוני" כפי שהוחלט לתרגם את המילה הזאת בכתוביות). הסצינה הזאת בולטת בסרט, כי יש בה וידוי: הסרט הזה מופרך. והוא מופרך בכוונה תחילה. אין סיכוי שנאמין שאורלנדו בלום, שגם כנפח התקשה לשכנע אותנו, הוא מעצב נעליים בעל נשמת אמן שעל כתפיו נישא פרויקט השווה מיליארד דולר. לא הייתם נותנים לו להיות אפילו המרכזן של פרויקט כזה.

אין סיכוי שנאמין שיש דיילת כה אקסצנטרית כמו קירסטן דאנסט, שהיא גם נשמה משוחררת לחלוטין וגם אנציקלופדיה מהלכת למוזיקה ולשטויות. אין סיכוי שנקנה את סוזן סרנדון רוקדת סטפס. ואין דרך הגיונית להתחיל סרט בניסיון התאבדות ולגמור אותו במסע מוזיקלי בנופי המערב התיכון האמריקאי. זה מופרך, לא הגיוני, ובעיקר נראה כמו נתחים מסרטים שונים (ואת סרט המסע המוזיקלי, אגב, מאוד הייתי שמח לראות. חבל שהוא תופס נפח כה זעום כאן). ואין שום בעיה אמיתית עם סרטים גחמניים. הבעיה היא קנה המידה. אם אתה מופרך, תעשה אותו בצניעות. סטיבן סודרברג אלוף בזה. את הפרויקטים הגחמניים שלו הוא עושה מהר, בזול ולקהל של שמונה איש.

קרואו הוציא עשרות מיליוני דולרים על הגחמנות שלו, והרבה יותר מדי דקות מסך. מה שאומר שמיליוני אנשים בעולם מסתובבים עכשיו וחושבים שהאיש דביל. והוא לא, הוא נורא מוכשר. הוא רק חישב לא נכון את הכמויות. הסופלה שלו גלש. אבל יש בו כמה ביסים ממש טעימים. כן, זה מה שנשאר מ"אליזבת טאון", רק כמה סצינות מקסימות. שריד לכישרון האמיתי של קרואו בכתיבת סיטואציות והעמדתן. יש לו עין נהדרת (הנעזרת כמעט תמיד בצלם גאון כזה או אחר, הפעם זהו ג'ון טול, שכבר מחזיק שני אוסקרים), וכשזה מגיע לאהבת מוזיקה, הוא פשוט מגיפת שפעת עופות של איש אחד. זה מה שממיס בקרואו, שגם כשהוא עושה שטויות הוא יודע ללוות את זה בדיוק בשיר המדויק - משנות ה-70 ועד היום. שיר שאהבת ושכחת מקיומו, שיר שלא הכרת, או שיר שחשבת שהוא נדוש מכדי לרגש אותך אי פעם שוב. ואז קרואו מדביק אותו לסצינה - כמו ל"ללמוד לעוף" של טום פטי - והוא שוב הופך בלתי נשכח. כשהסצינה לא עובדת קרואו, שאשתו מלחינה לו את סרטיו, פשוט לוחץ על Play והכל כבר מסתדר. עכשיו קרואו, בדיוק כמו הגיבור שלו, יצטרך להבין לאן הוא ממשיך הלאה אחרי הפלופ הזה. אני ממש חושב שהגיע הזמן ל"סינגלס 2".

עוד ב"סינמסקופ": על "ימים קפואים" ו"אלנבי רומאנס", הסרטים ישראליים הבולטים של פסטיבל חיפה - בגיליון "פנאי פלוס"