לקחתם גלולה להרזיה? כל מה שלא סיפרו לכם

"הוא אמנם ציין שבמקור הכדור מיועד לטיפול במחלה אחרת, אבל הייתי כל כך נלהבת שלא עניין אותי דבר. ובאמת התיאבון שלי ירד פלאים, והרגשתי שאני הולכת ומשילה קילוגרמים ללא מאמץ, פשוט כי אין לי חשק לאכול. אבל אז התחילו הבעיות.

"לאחר כשבועיים הרגשתי מעין עקצוצים באצבעות, בהתחלה ברגליים ואחר כך גם בידיים. בשלב מסוים הייתי מתעוררת באמצע הלילה, מעסה את הרגליים והידיים ובוכה. גם הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם, אני שוכחת המון דברים, אנשים מסביבי אומרים לי בצחוק שנהייתי סנילית, אבל אותי זה לא מצחיק. חזרתי לרופא שאמר שאלה עלולות להיות תופעות לוואי של הכדורים ושעלי להפסיק לקחתם. אבל אני פוחדת שאחזור להשמין".

דלית אינה לבד. הרצון להיות רזה, לעתים בכל מחיר, משותף למיליוני אנשים

 בעולם, ואין צורך להציץ בכמות העצומה של האתרים, השיטות, הספרים, התוכניות והסדנאות שעוסקים בדיאטה כדי להבין זאת.

אלא שהשמנה אינה רק עניין הקשור בקוד אסתטי-חברתי מסוים, השמנה היא מחלה, וליתר דיוק מגפה בשל המחלות הנלוות לה (סוכרת, טרשת עורקים, לחץ דם גבוה וסוגים מסוימים של סרטן). מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה משקיעות סכומי עתק כדי להילחם בה, ומדענים רבים במכוני מחקר בעולם עמלים על מציאת פתרון כימי שימגר אותה. גם הם יודעים שמעבר לשליחות המקצועית מציאת תרופת הפלא להשמנה תהפוך את מפתחיה למיליארדרים. ובינתיים, רופאים שונים רושמים למטופליהם תרופות שאינן מיועדות להרזיה, אך מסייעות לה במחיר של תופעות לוואי קשות.

ניסיונות כושלים

הניסיונות הראשונים לטפל תרופתית בהשמנה נעשו כבר בשלהי המאה הקודמת. כבר אז ידעו שיש קשר בין השמנה ובין בלוטת התריס (המגן), ושכשפעילות הבלוטה מוגברת, חילוף החומרים מואץ, מה שגורם להפחתה במשקל. החוקרים רקחו תמצית מבלוטת התריס של בעלי חיים (בעיקר מבקר וחזיר), והיא ניתנה בבליעה למטופליהם. הניסיון כשל.

ד"ר ניר ברק, מומחה לרפואה פנימית ותזונה קלינית בבית החולים בילינסון: "פעילות יתר של הבלוטה גורמת לא רק להרזיה אלא גם לעלייה בחום הגוף, דופק מואץ, עצבנות, הזעה, פעילות מעיים מוגברת, הפרעות במחזור והפרעות בקצב הלב. למעשה זאת החלפה של מחלה אחת במחלה אחרת".

לדבריה של פרופ' אילנה בלום, מנהלת השירות האנדוקריני במרכז לרפואת המאה, לעתים הגברת פעילות הבלוטה גורמת גם להגברת התיאבון, מה שמנטרל את ההרזיה הצפויה.

בשנת 1933 נעשה שימוש בתרופה בשם "דיניטרופנול". התרופה הגבירה את קצב חילוף החומרים בגוף בצורה ניכרת, מה שגרם להרזיה. עקרון פעולתה התבסס על העובדה שתהליך ניצול האנרגיה בכל תא ותא בגוף מתנהל על ידי שרשרת תגובות כימיות שבהן מועברים אלקטרונים חשמליים בתאים. ה"דיניטרופנול" גרמה לנתק בפעולת השרשרת ובעקבות זאת נוצר מצב שהתאים צרכו אנרגיה אך לא תרגמו אותה לפעילות כלשהי.

צריכת האנרגיה אמנם גרמה להרזיה אך היו לה גם תופעות לוואי חמורות בשל חוק שימור האנרגיה, חוק טבע פשוט שאומר שהאנרגיה לעולם לא נעלמת ואם היא לא תתבטא בדרך אחת היא תתבטא בדרך אחרת. אצל מטופלים שנטלו את התרופה היא התבטאה בחום גבוה שהביא למוות. לאחר כמה מקרי תמותה התרופה נאסרה לשימוש בשנת 1938.

בשנת 1950 הופיעו האמפטמינים, חומרים המגרים את מערכת העצבים המרכזית וגורמים לשחרור של כימיקלים (קטכולמינים) מתאי העצב. פרופ' בלום: "החומרים האלה אמנם העלו את מצב הרוח ודיכאו את התיאבון,

אך הם גרמו להתמכרות ולאחר פרק זמן מסוים היה צורך להעלות את מינונם מכיוון שהמוח פיתח סבילות נגדם. הם גם גרמו לפגיעות במערכת הלב וכלי הדם ובמערכת העצבים המרכזית. האמפטמינים נאסרו לשימוש באמצע שנות ה-60.

בשנת 1990 ניסו לפתור את הבעיה על ידי שילוב אמפטמינים עם תרופה בשם

 "פנפלוראמין". התרופה שנוצרה משילוב זה, "פאן פאן", פעלה כמדכאת תיאבון. בהמשך פותחה נגזרת של התרופה "רדוקס", שלא שווקה בארץ. פרופ' בלום: "בהתחלה היה נדמה שזאת התרופה האולטימטיבית להרזיה כי התוצאות היו מרשימות - אנשים לקחו את הכדור והפסיקו לאכול. היו אף מחקרים שהראו שאפשר ליטול אותה תקופה ארוכה בלי להתמכר לה. אבל כעבור זמן קצר התברר כי התרופה גרמה לפגיעות קשות בשסתומי הלב, להפרעות נוירולוגיות ולכמה מקרי מוות". בשנת 1997 היא הורדה מהמדפים ונאסרה לשימוש.

כיום נמצאות על המדפים רק שלוש תרופות מאושרות לטיפול בהשמנת יתר חמורה, המיועדות למטופלים שלא הצליחו לרזות באמצעות דיאטה ופעילות גופנית: "פנטרמין" (או "רזין"), "רדוקטיל" (או "סיבוטרמין") ו"אורליסטאט" (או "קסניקל" שמונעת ספיגת חלק מהשומנים אך לא מדכאת את התיאבון, משווקת משנת 1999). יעילותן אינה גדולה והן עדיין רחוקות מלהפוך לגלולת הפלא (ראו "על המדפים" - פסקה אחרונה).

תשאלו איך זה שהאדם הצליח להגיע לירח ולפתח עשרות אלפי תרופות למחלות שונות, אך בקושי פיתח שלוש תרופות להרזיה? שאלה טובה. התשובה לדברי פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית במרכז הרפואי שיבא, קשורה לעובדה שתרופה כזאת אמורה להתמודד עם מנגנונים ביוכימיים משולבים ומורכבים מאוד של המטבוליזם בגופנו. "הפרה של מנגנון קיומי כזה עלולה להיות מסוכנת עד קטלנית. נוסף על כך התהליכים במוח הקשורים לוויסות תיאבון

או רעב פועלים בעזרת נוירוטרנסמיטורים וקולטנים המפקחים על פעולות גופניות שונות ומורכבות, וטיפול תרופתי שמשפיע

על נוירוטרנסמיטורים אלה עלול לגרום לתופעות לוואי הרסניות".

"הגוף שלנו יודע להילחם ברעב ולא מצויד במנגנונים שיכולים להילחם במצבי שפע", טוענת אילנה בלום. "מי ששרד בעבר היה זה שידע להילחם במצבי חוסר, ולכן כל המנגנונים נוטים לשמור על המשקל. ברגע שמנסים להפחית במשקל, הגוף מפסיק לבזבז אנרגיה גם אם הוא במצב של עודף משקל. האתגר הוא לפתח תרופה שתצליח להתמודד עם המנגנונים המורכבים של הגוף אך גם תהיה בטוחה לשימוש".

שימוש חריג

אלא שכידוע אין ואקום. לצד התרופות המאושרות התפתחה תעשייה אחרת: מתן תרופות שאינן מיועדות להרזיה אלא לטיפול במחלה אחרת, אך אחת מתופעות הלוואי שלהן היא דיכוי התיאבון וכפועל יוצא מכך נגרמת הרזיה. תרופות אלה ברוב המקרים יעילות אך גם מסוכנות יותר. לרובן יש תופעות לוואי חמורות שעלולות לגרום לפגיעה קשה בבריאות.

לפני כעשור יצאו לשוק כמה תכשירים שהיו מיועדים להקלה על הצטננות וגודש באף. תכשירים אלה היו בעלי ריכוז תרופה גבוה מאוד וניתנו ברובם דרך הפה. בשלב מסוים התגלה כי הם עוזרים להרזיה משום שהם פועלים כמדכאי תיאבון. העובדה שלא היה צורך במרשם רופא תרמה עוד יותר לפופולריות שלהם, ומכאן ועד הפיכתם ללהיט דיאטה הדרך הייתה קצרה. ד"ר ברק: "החומר הפעיל בתרופה נקרא אפדרין והוא מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית בגוף, שהיא חלק ממערכת העצבים האוטונומית. הפעלתה גורמת להאצת הדופק, ליתר לחץ דם ולהזעת יתר וכתוצאה מכך הגוף שורף יותר אנרגיה ומאבד ממשקלו. אלא שמערכת זאת גם גורמת לכיווץ של כלי הדם, וכאשר כלי דם מתכווצים באזור הלב או המוח מתרחשים התקף לב או שבץ מוחי. התרופה גרמה להרבה מאוד מקרי מוות ונאסרה בסופו של דבר לשימוש".

אגב, אותו אפדרין הוכנס בזמנו גם לתוספי תזונה למיניהם ורק לפני שנים ספורות הוא הוצא משם בשל אותן סיבות.

כיום נפוצות בשוק כמה תרופות הנרשמות להרזיה אף שבמקור הן אמורות לטפל במחלה אחרת. ביניהן: "טופמקס" המיועדת לטיפול באפילפסיה ובמיגרנות, "אלטרוקסין", תכשיר הורמונלי הניתן במקרים של תת-פעילות בלוטת התריס, "גליקופז'" (או "מטורפמין"), "אקרבוז" ו"אקסנטיד" (או "ביאנה"), המיועדות לטיפול בסוכרת, ותרופות משתנות כמו "פוסיד" או משלשלים למיניהם כדוגמת "לקסיקל".

"טופמקס" עלתה לאחרונה לכותרות. הפרסום הכפוי התרחש לאחר ששדרנית הרדיו והפסיכולוגית ורדה רזיאל-ז'קונט המליצה עליה בתוכנית הרדיו שלה למאזינה שביקשה לרזות. ה"טופמקס" מדכאת את התיאבון גם למי שלא סובל מאפילפסיה ומיגרנות, אך בדרך נרשמות לא מעט תופעות לוואי, כמו נימול בידיים וברגליים, עייפות, בחילות, פגיעה ברשתית העין ותופעות נוירולוגיות החל מבעיות קשב וריכוז ושינויים במצב הרוח וכלה באיבוד הזיכרון לצמיתות. "אני לא הייתי נותנת את התרופה ולא הייתי נוטלת אותה", מצהירה פרופ' אילנה בלום, "התוצאות לא מצדיקות את המחיר הבריאותי הגבוה".

רזיאל-ז'קונט לא מבינה על מה המהומה. "יש לי מטופלים שהפחיתו ממשקלם באמצעותה והם מרוצים מאוד". היא טוענת שהיא לא לבד. לא מעט רופאים בארץ ממליצים על "טופמקס" כתרופת הרזיה ואף רושמים אותה למטופליהם. אחד מהם הוא ד"ר צחי בן-ציון, פסיכיאטר וסקסולוג, סגן מנהל המרכז הרפואי "סורוקה". "אף אחד לא יודע בדיוק איך התרופה עובדת, אבל נראה שהיא מייצבת את מערכת העצבים המרכזית, מונעת שינויים במצב הרוח, בחשקים, בהתכווצויות של כלי הדם וכנראה משפיעה על מנגנון הרעב ועל מנגנון ויסות המשקל. לכולנו יש במוח אזור שהוא כמו טרמוסטט של המשקל שנקרא מסאסטט. לכל אדם יש נקודה מסוימת שבה הגוף לא יורד יותר במשקל וממנה הוא לא עולה אלא נשאר בטווחים מסוימים. בייחוד מדובר בגבול תחתון, וה'טופמקס' משפיעה כנראה על הגבול התחתון הזה".

איך אפשר לרשום תרופה שאינה מיועדת להרזיה כתרופה להרזיה?

"עושים זאת על ידי מילוי טופס 29 ג' שמשמעותו: שימוש חריג בתרופה שלא בהתוויה. זה הליך רגיל וחוקי לחלוטין".

ואכן, מתגובת משרד הבריאות מתברר שהאישור לשימוש חריג אינו חריג במיוחד: "משרד הבריאות נתן הסכמתו לשימוש ב'טופמקס' לטיפול באכילת יתר ובהשמנה המלווה באכילת יתר על סמך תימוכין בספרות המקצועית לשימוש כזה ועל פי מרשם הרופא המטפל. במוסדות רפואיים ניתן אישור לטיפול זה גם על ידי ועדת התרופות של המוסד הרפואי".

התימוכין שעליהם מסתמכת התגובה קשורים למחקר שנערך בשנים 2000-1998, אלא שמתברר שיצרנית התרופה, חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, ערכה מחקר מקיף נוסף בדנמרק בשנת 2004 ובעקבותיו היא נטשה את הרעיון לשווק את "טופמקס" כגלולת הרזיה. המחקר נמשך עשרה חודשים והוגדר בתחילה כהצלחה. הנסיינים שקיבלו את התרופה הצליחו להפחית 19% ממשקל גופם המקורי, כפול מאלה שקיבלו פלצבו. המחקר הופסק על ידי ועדת המעקב של המחקר בשל תופעות הלוואי החמורות שהופיעו בקרב הנסיינים.

ד"ר ברק: "מדובר בהליך חריג בניסויים קליניים. חברי הוועדה השתכנעו

שתופעות הלוואי כל כך חמורות, שלא היה טעם לסכן לא רק את הציבור אלא בראש ובראשונה את המשתתפים במחקר". וכאמור, מאז המחקר הוחלט בחברה לנטוש את רעיון הפיכת התרופה גם לתרופה המסייעת להרזיה, לכן לא הוגשה בעניין שום בקשה ל-FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי) או לרשויות בריאות נוספות בעולם, בכללן ישראל.

עד לרגע כתיבת שורות אלה משרד הבריאות לא ענה על שאלותינו - אם ידוע לו על המחקר האחרון ואם גם תרופות נוספות, לבד מה"טופמקס", שאינן בהתוויה, מאושרות באופן חריג כתרופות להרזיה.

אך לא רק "טופמקס" אינה בטוחה לשימוש כתרופת הרזיה. ד"ר קרסו: "כשנוטלים 'אלטרוקסין' מגבירים את פעילות בלוטת התריס ופוגעים באיזון שלה. זה גורם להמרצה של חילוף החומרים ובכך להפחתה במשקל. אבל כל זה קורה בטווח הקצר כי במשך הזמן המוח מבין שהוא מקבל הורמון מבחוץ ומתחיל לייצר פחות הורמון באופן טבעי. הסכנות: הגוף אינו יכול לתפקד ללא הורמון בלוטת התריס, משום שהיא משפיעה כמעט על כל תאי הגוף והיא חיונית להתפתחות נורמלית של הגוף".

ה"גליקופז'", לדברי ד"ר ברק, מגבירה את הרגישות של אחד הקולטנים לאינסולין. האינסולין הוא בין היתר ההורמון המשדר לגוף שאכלנו מספיק. כשנוטלים את התרופה מוגברת פעילותו והמוח מקבל את המסר שהגוף שבע גם אם זה לא כך. תופעות הלוואי: אי נוחות בבטן ושלשולים. מאחר שלא נערכו מחקרים בנושא ההשפעה שלה כתרופה להרזיה לא ידוע אילו נזקים היא עלולה לגרום.

ה"אקרבוז", לעומת זאת, מעכבת את ספיגת הפחמימות בגוף. ד"ר ברק: "כאשר פחמימה נספגת בגוף היא עוברת פירוק על ידי אנזימים שנמצאים ברוק, בקיבה ובמעי הדק. האקרבוז משתקת את האנזימים שנמצאים בקיבה ובעקבות זאת מעכבת את פירוק הפחמימות אך לא מונעת אותו. תופעות לוואי: נפיחות בבטן וגזים".

ה"אקסנטיד" הושקה בארצות הברית לפני כמה חודשים. התברר כי נוסף על שחרור האינסולין בגוף ודיכוי הגלוקוגן (הורמון המגביר את רמת הסוכר בדם) היא מדכאת את התיאבון ומאיטה את תנועות הקיבה. פרופ' בלום: "מטופלים שנטלו אותה איבדו 10%-5% ממשקלם. תופעות לוואי: הפרעות בספיגה ובחילה".

התרופות המשתנות הן לדברי פרופ' קרסו סוג של אשליה. "בפועל הן גורמות להפחתה של קילו-שניים במשקל, אך למעשה אלה הם מצבורי הנוזלים בגוף שלנו". הסכנות: התייבשות ופגיעה בכליות.

גם המשלשלים לא מומלצים במיוחד. פרופ' קרסו: "כשנוטלים אותם, האוכל עובר מהר יותר במערכת העיכול ונספג פחות בגוף". הסכנות: בעיות בפעילות המעיים, עצירות כרונית.

אך מעבר לתופעות הלוואי הקשות אסור לשכוח עובדה פשוטה. כשאתם נוטלים תרופה שאינה בהתוויה אין לכם כיסוי ביטוחי במקרה שנפגעתם ממנה. ורדה מידר, יו"ר הסתדרות הרוקחים לשעבר: "היצרן נותן אחריות רק אם את משתמשת נכון בתרופה, כלומר בהתאם להתוויה ולמינון. לשימוש שלא לפי המלצתו אין כיסוי ביטוחי ואם יקרה משהו למטופל הוא לא יוכל לתבוע את החברה".

תרופות בפיתוח

פרופ' בלום משוכנעת שבעתיד יפותחו תרופות שיגבירו את שריפת השומנים בגוף. המשמעות היא שנוכל לאכול מה שנרצה בלי להשמין. הרעיון, למעשה, לא חדש והוא נוסה בתרופות המכילות אפדרין. מטרת החוקרים היא להתגבר על תופעת שימור האנרגיה הגורמת להתפרצות חום מסוכן.

עד שיגיע חזון אחרית הימים הזה ניאלץ להחזיק אצבעות ולייחל שאחד מהפיתוחים הבאים שנמצאים כיום על הכוונת יהפכו לגלולת הפלא. הנה הפיתוחים שבדרך:

1. "רמונבנט": תרופה שנמצאת בשלבים סופיים לפני אישור ה-FDA. ממחקרים שפורסמו עלה כי היא מצליחה להפחית 30%-20% ממשקל הגוף. התרופה נקשרת לקולטני הקנבינואידים, אותם קולטנים שגם המריחואנה והקנביס נקשרים אליהם. "מאחר שההתמכרות לאוכל דינה ככל התמכרות אחרת, החומר הפעיל בתרופה חוסם את הקולטנים כך שנעלם הרצון לאכול, וגם שריפת האנרגיה מוגברת", מסבירה פרופ' בלום. אגב, התרופה נמצאה יעילה גם בהפסקת עישון.

תופעות הלוואי שלה הן: חרדה, דיכאון וסחרחורות (רק בקרב אנשים שיש להם נטייה לכך).

2. 336 PYYA, ו"אוקסינטומודולין": שתי תרופות שונות שנמצאות בשלב של ניסויים קליניים באנגליה. מדובר בשני הורמונים שונים שמופרשים במערכת העיכול (שעל שמם הן קרויות) ומאותתים על תחושת שובע, הניתנים בהזרקה תוך ורידית. נמצא שאם נותנים את התרופה לפני הארוחה כמות האוכל שתאכל בארוחה תהיה קטנה באופן ניכר מהכמות שהייתה נאכלת בדרך כלל, מה שבטווח הארוך גורם להרזיה. ד"ר ברק: "מדובר בניסיון ראשוני שמותיר שאלות רבות. לא ברור, למשל, אם הזרקת ההורמונים מדי יום תגרום לעמידות נגדם ובעקבות כך הגוף יפסיק להגיב אליו. מעבר לכך, ספק גדול אם אנשים יפקדו את בית החולים מדי יום כדי לקבל אינפוזיה של ההורמונים".

3. Axokine: תרופה שנמצאת בשלבי פיתוח ראשוניים בארצות הברית. היא מכילה הורמון בשם CNTF המסייע לתאי עצב מוטוריים לשרוד ולתפקד. פרופ' סלע: "נמצא שהטיפול באמצעות ההורמון בחולים שסבלו ממחלת עצב שריר קשה גרם להרזיה מהירה ומדאיגה של החולים. התברר שהקולטן במוח להורמון זה והקולטן ללפטין, ההורמון המווסת את הרעב והשובע בגופנו, דומים ופועלים בדרך דומה על תאי עצב באזור השולט על התיאבון. אך בעוד שטיפול בלפטין באנשים שמנים לא מביא להרזייתם מכיוון שרמות הלפטין הגבוהות בדמם גורמות להם לפתח עמידות ללפטין, הרי שלא מתפתחת עמידות ל-CNTF".

הניסויים הראשונים נראים מבטיחים: 40 שמנים טופלו ב-Axokine במשך 12 שבועות, ולאחר הפסקת הטיפול נמצאו במעקב למשך שנה. מיד לאחר הפסקת הטיפול נמצא שהם איבדו בממוצע 4.1% ממשקלם (כ-4.5 קילו) ולאחר שנת מעקב הם לא העלו במשקלם. ההערכה היא שטיפול ממושך יביא להרזיה גדולה יותר.

4. Melanocortins: תרופה שנמצאת בשלבי פיתוח ראשוניים בארצות הברית, אחראית לשני קולטנים המצויים במרכז הרעב והשובע במוח והם מגיבים לאיתות של הלפטין ומדכאים את התיאבון. הבעיה, כאמור, היא שרוב השמנים מפתחים עמידות ללפטין והמטרה היא לגרום לקולטנים אלה לעקוף עניין זה באמצעות התרופה.

היום על המדפים

1. "פנטרמין" (או "רזין"): פרופ' אילנה בלום: התרופה שייכת למשפחת האמפטמינים, היא מגרה את מערכת העצבים המרכזית וגורמת לשחרור של כימיקלים מעוררים, כך שנוסף על דיכוי התיאבון היא גורמת למצב רוח מרומם.

תופעות לוואי: עלולה לגרום להפרעות בקצב הלב, לעלייה בלחץ הדם ואפילו להפרעות פסיכוטיות. התרופה מסוגלת לגרום

להפחתה של 10%-5% ממשקל הגוף. הבעיה: היא ממכרת ולכן אסור ליטול אותה יותר משלושה חודשים".

2. "רדוקטיל": מגבירה את ריכוז הנוירוטרנסמיטורים כגון נוראדרנלין או סרוטונין בקצות העצבים במוח, מה שגורם לדיכוי תיאבון והגברת הפעילות המטבולית ולהפחתה של 10%-5% ממשקל הגוף.

תופעות לוואי: יובש בפה, אי שקט, חוסר שינה ודופק מואץ. פרופ' בן עמי סלע: "לפני מספר שנים הגישה עמותת צרכנים אמריקנית עתירה ל-FDA בנוגע לבטיחות השימוש בתרופה. ה-FDA דחה את עצומת הצרכנים וקבע כי שקלול היתרונות לעומת החסרונות בטיפול ברדוקטיל תומך בהמשך השימוש בתרופה להשמנת יתר. יחד עם זאת, ימשיכו לעקוב אחרי פרופיל הבטיחות של התרופה".

3. "אורליסטאט" (או "קסניקל"): פרופ' בלום: "התרופה מעכבת את פעילות האנזים ליפאז, שתפקידו לפרק את השומנים במזון, מה שמונע ספיגה של 30% מהשומנים שבמזון. שארית השומנים נספגת כרגיל וכך גם הוויטמינים מסיסי השומן. התרופה גורמת להפחתה של כ-6% מהמשקל. בניגוד לתרופות האחרות היא אינה מדכאת את מרכז התיאבון וזה חסרונה, כי האנשים שצורכים אותה אוכלים יותר.

תופעות לוואי: גזים ויציאות שומניות.

הערה: חשוב לציין כי כדי לייעל את תהליך ההרזיה יש להקפיד גם על תזונה בריאה ודלת שומן ועל פעילות גופנית.