| |
מערד ועד פריז: לא סופרים את המתפרעים
עם התפשטות האלימות של צעירים בארץ ובאירופה, מחפשים ראשי השלטון וראשי הקהילות המקומיות פתרונות לשיכוך האלימות. אלא שאיש לא מערב את המתפרעים עצמם, ולא מנסה לברר איתם מאיפה בא הזעם המופגן. ואחר כך מתפלאים שהצעדים שננקטים לא מניבים תוצאות
בתחילת השבוע, כשצויין יום הקשיש הבינלאומי, דווחנו על שיא עולמי מפוקפק, שישראל מחזיקה בו: אליפות העולם בשיעור הקשישים העניים בחברה. בתגובה, השמיע עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, דברים נוקבים על כך שב"קטר הצמיחה" של ישראל יושבים רק המיליונרים.
לא היה טעם להתלונן על כך שבקטר הזה יושבים מיליונרים, אילו הובילו הללו רכבת של צמיחה חברתית ולאומית. אבל הנתונים הקשים, המתפרסמים חדשות לבקרים, אינם מצביעים על צמיחה חברתית אמיתית, ולכן אין אלא להודות, שהרכבת הדימיונית הזו מסיעה רק מחזיקי עניין בודדים, בשעה שרוב החברה הישראלית נותרת בשולי המסילה.
באותם שוליים רחבים נמצאים מחזיקי עניין רבים, שאינם יודעים כיצד לממש את מעמדם ואת הפוטנציאל שלהם, ולא רק שאינם נוטלים תפקיד ממשי במשחק החברתי, אלא שאי אפשר אפילו לזכות אותם בכינוי "שחקני ספסל". הקשישים הם רק מגזר אחד כזה. צעירי החברה הישראלית הם מגזר אחר. על פי הפרסומים בתקשורת, בדיוק לפני שבוע התנהלה קטטה המונית בקרב עשרות תלמידי בית-ספר "רעות" בערד - קטטה, שהביאה את המחנכים ואת פרנסי העיר להודות, שאלימות בני הנוער בעיר איננה נסבלת יותר, ויש לחפש פיתרון למצב.
התפרעויות בני-נוער אינן ייחודיות לישראל. התפרעויות כאלה מהוות ממש בימים אלו סימן אזהרה לחוסנה של החברה הצרפתית. בישראל, כמו בצרפת, התנהגות זו מהווה "צינור מפלט" של לחצים חברתיים מורכבים, שללא אלימות - אינם מצליחים לזכות לתשומת לב ראויה ולניסיון לפותרם.
| המהומות בצרפת. המתפרעים נשארו בחוץ (צילום: איי פי) |
מעבר לעוצר הלילי, שיכולים ראשי הערים הצרפתים להטיל עתה, משהוכרז "מצב חירום" במדינה, הצהיר הממשל הצרפתי על צעדים חברתיים אחרים, שאמורים להקל על אותם צרפתים, שנמצאים בשולי המסילה שלהם. כך, למשל, הודיע ראש ממשלת צרפת על החזרת תקציבים משמעותיים לארגונים חברתיים, שעבדו עם בני נוער במצוקה. בנוסף, נמסר על הרחבת טווח הגילים של "תוכנית שוליה", כך שגם צעירים בגיל 14, שנפלטים ממערכת החינוך, יוכלו להשתלב במסגרת לימודים ועבודה, כדי לרכוש מקצוע.
מה חושבים המתפרעים?
ביומיים האחרונים עוסקת התקשורת הצרפתית ללא הרף בשאלה, האם הצעדים שעליהם הכריזה הממשלה יעזרו לפתור את המצב. בין הסיסמאות, המושמעות שוב ושוב, אומרים הצרפתים כי "מצב יוצא דופן מחייב אמצעים יוצאי דופן". אלא שבמשך כל שעות השידור הללו, לא שמענו מה אומרים נציגיהם של אנשי השוליים, מה חושבים המתפרעים עצמם, שחשים מתוסכלים ובלתי שייכים, מתגוררים בבתים שלא ראוי לגור בהם, ולא רואים שום סיכוי להשתלב בחברה "הרגילה". לא מראיינים את הוריהם של אותם בני נוער ולא שומעים את גרסתם להתנהגות ילדיהם, שמציתים אלפי מכוניות, מיידים בקבוקי תבערה בשוטרים, מחללים בית קברות יהודי ובית כנסת, שורפים כנסיה ועוד.
הממשל הצרפתי וגורמים מקצועיים חיצוניים מרבים בימים האחרונים לנתח את המצב ולדבר על תוכניות התיקון. אלא שלא ניתן לשפר את המצב מבלי לכלול בתכנון התיקון את אותם גורמים, שעומדים בשולי המסילה, כך שהם יהפכו לחלק בלתי נפרד של הפתרון, ולא יישמרו רק כיעד לטיפול.
התפרצות הר הגעש הצרפתי העירה לא רק את גורמי הממשל, אלא גם את החברה עצמה. הדיווחים בצרפת מספרים על התארגנויות מקומיות של קבוצות "משמר אזרחי", שחבריהם יוצאים לשטח בתיאום עם המשטרה, כשהם מצוידים בטלפונים סלולריים ובמטפים, כדי לכבות כל אש שייתקלו בה ולהזעיק את כוחות הביטחון.
המתנדבים הללו אינם מייצגים את המתפרעים, ולכן קשה להאמין שהטלת העוצר הלילי (בחלק מהמקומות רק על בני 16 ומטה) אכן תשיג את היעד הנכסף של השבת השקט לצרפת.
איפה בני הנוער?
גם בדיווחים על אלימות בני הנוער בערד היה חסר בדיוק אותו מרכיב: ייצוג בני הנוער כמחזיקי עניין מרכזיים בהבנת סיבות האלימות ובגיבוש הדרכים לפתור אותה.
התקשורת דיווחה, כי במסגרת מדיניות חדשה, שהונהגה בערד, יחתמו התלמידים על "חוזים אישיים" ויעברו סדנאות למניעת אלימות. במסגרת הסדנאות, "פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ושוטרים הסבירו לתלמידים מהי אלימות, כיצד ניתן להימנע ממנה ומה יהיו ההשלכות של מעשים אלימים שיבצעו". התקשורת דיווחה מהי דעת משרד החינוך, המורים, המנהלים, אנשי מקצוע אחרים ואפילו ראש העיר. ומה דעת התלמידים המתפרעים עצמם? על כך לא ניתנה תשובה. גם לא על השאלה העמוקה יותר, למה הפכו בתי הספר של ערד לאלימים כל כך בשנתיים האחרונות.
את התשובה לכך - גם אם תשובה חלקית בלבד - אפשר היה למצוא בתגובות הקוראים לאותן כתבות חדשותיות על בתי הספר של ערד. נראה, שהאלימות הדרומית קשורה לשד העדתי, ששב ומרים את ראשו המכוער בכל דור ודור.
הכחשת סיבות אמיתיות להתהוות כשל (ניהולי או חברתי) והתעלמות ממחזיקי העניין המהותיים לא יביאו לפיתרון המצב, ואין זה משנה אילו צעדי תיקון רבי תהודה ינסו הבכירים להפעיל בשטח. "החוזים האישיים" של ערד הם לא יותר מתחבושת דקיקה על פצע מדמם - בדומה לאותם "אמצעים יוצאי דופן", שממשלת צרפת מנסה להשתמש בהם כדי להשקיט את זעמם של מי שמרגישים בלתי רלוונטיים לחברה הצרפתית.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
