אם יתנהל בצורה הנכונה, יכול עמיר פרץ להפוך בתוך ארבעה עד שישה חודשים לראש ממשלת ישראל. זוהי המשמעות האמיתית של תוצאות הבחירות במפלגת העבודה, שתביא את ראשיה להתאחד סביב פרץ במוקדם או במאוחר. הוא למעשה הסיכוי היחיד של חברי הכנסת מהשורה השנייה והשלישית בעבודה לשמור על מקומם בכנסת הבאה. ומאחר ועבור חלקם הנאמנות מעולם לא שיחקה תפקיד מרכזי בחיים הפוליטיים, יצר ההישרדות לא יותיר ברשותם (וברשותן) ברירות רבות.
ואולם, ניצחונו של פרץ בבחירות הכלליות הקרובות יחייב אותו לבחור באחת משתי הדרכים: אימוץ אג'נדה חברתית מודרנית, המשתמשת בכלכלת השוק להשגת מטרותיה, או חזרה לימים עברו בהם הממשלה צמחה בגודלה על-ידי העלאת מיסים והדפסת כסף. בדילמה הזו, הבחירה צריכה להיות ברורה: את ה"חלוקה מחדש" (Redistribution) של המשאבים וההזדמנויות במשק הישראלי יש לעשות באמצעות התחרות החופשית. כמו שהשכילו להבין מנהיגים רבים של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בעולם - בראשם טוני בלייר וביל קלינטון - את הצדק החברתי ניתן להשיג רק באמצעות תוצרי הצמיחה. האפשרות האחרת, העוברת דרך דיכוי השווקים, תביא לפגיעה קשה במשק, בייחוד בכפר גלובאלי כשלנו.
לכן, כאשר מדובר על "חלוקה מחדש" למען השגת שוויון הזדמנויות אמיתי, יש להגדיר שתי מטרות מרכזיות: איזון מסוים של אי-השוויון הכלכלי ומניעת העתקתו לדורות הבאים. אשר לאיזון באי-השוויון, הדאגה ל"קיום בכבוד" היא הרף שהציבה לעצמה המדינה, רף אשר אינו סותר בשום דרך את הדרישה מאזרחים לקחת אחריות על גורלם. אשר להעתקת אי-השוויון לדורות הבאים, הדאגה לרמת חינוך אחידה ו"מס ירושה" המונהג במדינות רבות היוו את הפיתרון, גם אם לא המיטבי. באופן פרדוקסלי, השימוש בכלים אלה דווקא מגן על עקרונות התחרות החופשית. תושבי נתיבות, שדרות ודימונה, שנולדו לתוך המצוקה, מעולם לא נהנו מאותה "הזדמנות שווה" העומדת בבסיס התחרות.
כבר כעת מנסים בליכוד להלך אימים על הציבור לקראת הבחירות שבפתח. שם ימהרו להכריז שהנה, עוד רגע יכריז פרץ על מסים חדשים ויגדיל את המנגנון הממשלתי המסואב. ואולם, 60 השנים שחלפו מאז נוסדה מדינת הרווחה המודרנית הוכיחו שניתן להתקדם לעבר חלוקה מחדש של משאבים והזדמנויות מבלי להגדיל את הוצאות הממשלה. אין המדובר עוד בסוציאליזם מהסוג הישן, אלא בניצול יתרונות "היד הנעלמה" במטרה לשפר את הרווחה החברתית. לא הסיסמאות נגד ההפרטה וכלכלת השוק צריכות לעמוד לנגד עיניו של פרץ, אלא המשוואה בה השתמש רוסו (Rousseau): "אף אזרח לא צריך להיות כה עשיר כך שיוכל לקנות אזרח אחר, ואף אזרח לא צריך להיות כה עני כך שייאלץ למכור את עצמו". והכלים להשיג זאת חייבים להיות כלים מודרניים של כלכלת שוק.
את הכרעת העם נדע בעוד חודשים ספורים. אין ספק שאם יבחרו בפרץ, יבחרו בשינוי. לאחר שבשנים האחרונות הונהגה במדינת ישראל "חלוקה מחדש" הפוכה (כספים עברו מהעניים לעשירים), יצטרך יו"ר מפלגת העבודה להפוך את הגלגל ולקבוע את קצב הנסיעה. הוא יצטרך להחליט מהו היקף ה"חלוקה מחדש" אליו ישאף להגיע, והאם מטרתו היא להשיג שוויון מלא בחלוקת ההזדמנויות או שוויון מלא בחלוקת הכנסות. מן הצד השני, יהיה עליו לבחור מהי הדרך בה יצעד על מנת לממש מטרה זו. הוא יוכל להגדיל את הוצאות הממשלה, להכביד את הנטל על השוק הפרטי ולהסתכן בהורדת דרוג האשראי ואובדן ההשקעות זרות. מנגד, הוא גם יוכל לשמור על רמת הוצאות הממשלה הנוכחית ולהעביר כספים רבים יותר ישירות לשכבות החלשות, על מנת שאלו יקבלו הזדמנות נאותה להתמודד בשוק החופשי.
האם כובד האחריות ימתן כמה מההתבטאויות וההצהרות שאפיינו את תקופת כהונתו של פרץ כיו"ר ההסתדרות? צריך לקוות, שכן בחירה בדרך לא נכונה עלולה להחזיר אותו ואותנו שנים רבות לאחור.
גל אלון, דוקטורנט למדיניות חברתית ב-London School of Economics ועמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה שבמרכז הבינתחומי בהרצליה
