ארוכה הדרך הביתה
כמו לבני האדם, גם לבעלי חיים רבים יש חוּשׁ כִּוּוּן, העוזר להם למצוא את הדרך לביתם. לחלק מאותם בעלי חיים ישנם אף חושים כה מפותחים, עד כדי כך שהם מסוגלים למצוא את הדרך למקום שמעולם לא היו בו! על בעלי חיים שאף פעם לא מאבדים את הצפון, כתבה ראשונה
כשעוברים דירה, בהתחלה קצת קשה לְהִתְמַצֵּא ברחובות החדשים, ולעיתים אנחנו מאבדים את דרכנו, או אפילו מוצאים עצמנו חוזרים בטעות לבית הישן אחרי הלימודים, במקום לבית החדש, נכון? ובכן, כל היצורים החיים (כן, גם אנחנו, בני האדם), תלויים בַּחוּשִׁים לְצָרְכֵי הִישָּׂרְדוּת. בעזרת החושים הם מוצאים מזון, מכירים בני זוג ומזהים סכנה מתקרבת.
במהלך השנים הִתְפַּתְּחוּ הַחוּשִׁים כך שהם מְסַפְּקִים לנו מידע שימושי על העולם וּמְאַפְשְׁרִים לנו לְתַקְשֵׁר האחד עם השני, ללמוד על סְבִיבָתֵנוּ ולהתמודד עם כל מה שיש לעולם להציע. עובדה היא, שֶׁחוּשׁ כִּוּוּן טִבְעִי מָצוּי בכל היצורים החיים וּמְאַפְשֵׁר להם להגיע לְיַעֲדָם. אולם, האם בעלי החיים באמת מכירים את הדרך הביתה?
בניגוד לבעלי החיים, לנו, בני האדם, יש בית וכתובת מדויקת אליה אנו יודעים לחזור. ביתם של בעלי החיים הוא הטבע כולו, וכל בעל חיים מְפָרֵשׁ בצורה קצת אחרת את המושג "בית".
חוש הכיוון של בעלי החיים
עד היום, למרות מחקרים של עשרות שנים, לא קיים הֶסְבֵּר וַדָּאִי וְיָחִיד לחוש הכיוון של בעלי החיים. חֵקֶר הַנְּדִידָה של בעלי החיים, ובעיקר העופות, למשל, מִתְמַקֵּד בהבנת הסיבות הַפִיסִיקָלִיּוֹת המשפיעות על עולם החי. המדענים טוענים, כי שני מַנְגְּנוֹנִים פִיסִיקָלִיִּים עיקריים משפיעים על יְכולֶת הַנִּוּוּט של בעלי החיים:
- הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ הוא דּוּ קוטְבִּי (בעל שני צדדים מנוגדים): הַקּוטֶב הַצְּפוֹנִי וְהַקּוטֶב הַדְּרוֹמִי. חשמל, הזורם בְּלִיבַּת (מרכז) כַּדּוּר הָאָרֶץ, בשילוב התנועה הַסִּיבוּבִית שלו, הם שיוצרים את הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי. אותו שָׂדֶה מַגְנֵטִי הוא שֶׁמְּאַפְשֵׁר לבעלי החיים לְהִתְמַצֵּא בַּמֶּרְחָב, לזהות את הַצָּפוֹן, ולדעת היכן הן נמצאות.
- בעלי החיים נֶעֱזָרִים גם בציר הסיבוב של הכוכבים בשמיים ובכיוון השקיעה והזריחה של השמש. במהלך הלילה ציר סיבוב הכוכבים הוא צְפוֹנִי. תנועת הכוכבים מְסַפֶּקֶת לבעלי החיים תחושת כיוון קבועה ומאפשרת להם לזהות את הכיוון הרצוי. בעלי החיים הנעים במהלך שעות האור מסוגלים לנווט באמצעות חישוב מיקומם ביחס לזווית השמש. עופות נודדים נעזרים גם בְּשָׁעוֹן בִּיוֹלוֹגִי פְּנִימִי.
יונת הדואר הראשונה
ציפור צעירה, שזה עתה למדה לעוף וצריכה לצאת לנדידת החורף הראשונה בחייה, עומדת בפני משימה לא פשוטה כלל. היא צריכה לדעת מתי לעזוב את מְקוֹם מוֹשָׁבָהּ, היא צריכה לדעת לאיזה כיוון עליה לעוף ומהי הדרך למקום, שלמעשה – מעולם לא הייתה בו!
לציפורים יש חוּשׁ כִּוּוּן פנימי והן משתמשות במידע המתקבל מסיבוב הכוכבים ובזה המתקבל מהַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי של כַּדּוּר הָאָרֶץ.
"וְיִשְׁלַח נֹחַ את היונה מאתו... ותבוא אליו הַיּוֹנָה לעת ערב והנה עלה זית טֶרֶף בפיה וידע נֹחַ כי קָלוּ המים מעל הארץ". (ספר בְּרֵאשִׁית, פרק ח', פסוק י"א).
יוֹנַת הַשָּׁלוֹם של נֹחַ הייתה ככל הנראה יוֹנַת הַדּואַר הראשונה שהעבירה מְסָרִים. כל היונים מצטיינות בקשר ובנאמנות לַשּׁוֹבָךְ ונוהגות לחזור אליו, כשהן מונְחוֹת על ידי חוש טבעי. חוש הִתְמַצְּאוּת זה מְאַפְשֵׁר להן לשוב הביתה ממקומות רחוקים ואפילו מסביבה לא מוכרת.
החוקרים מִתְקַשִּׁים להסביר מדוע שָׁבוֹת הַיּוֹנִים אֶל הַשּׁוֹבָךְ, אך מעריכים כי הנאמנות של היונה לבן זוגה, והדחף הֶחָזָק לְהִתְרַבּוֹת, הם המחזירים אותה הביתה.
האם ידעתם, כי בעזרת אימון, והרבה סבלנות, אפשר להרגיל יונת דואר להעביר מידע למרחק של 1,000 קִילוֹמֶטְרִים במהירות ממוצעת של בין 60 ל-70 קִילוֹמֶטְרִים בשעה?
בִּתְקוּפַת הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי, לִפְנַי קוּם הַמְּדִינָה, הוכיחו יוני הדואר את יְעִילוּתָן, כשנשלחו להעביר מסרים בין הכוחות בשטח למפקדים.
היום, בשל ההתקדמות הַטֶּכְנוֹלוֹגִית, כמעט ולא משתמשים עוד ביוני דואר (הרבה יותר מהיר לשלוח אֶס.אֵם.אֶס). אולם, יונים עדיין משמשות לצורך צילום שטחי האויב במצלמות זעירות המוצמדות לְרַגְלֵיהֶן.
החסידה הנאמנה
רוב החסידות בְּאַרְצֵנוּ הן רק אורחות. מוֹצָאָן בִּמְדִינוֹת אֵירוֹפָּה, ובעונת הסתיו, כשהן חשות שהיום הולך ומתקצר, הן אינן מחכות לבואו של השלג - ומתחילות את מסע הנדודים ליבשת אַפְרִיקָה החמה. בעונת הנדידה מתקהלות החסידות ללהקות המוניות (בהן אלפי חסידות) וְדוֹאוֹת אל יעדן. החסידות נודדות מעל יבשות בכדי לנוח, מה שֶׁמַּאֲרִיךְ את דרכן במאות קִילוֹמֶטְרִים. הדרך ארוכה ורצופה במכשולים, ולא כל החסידות מצליחות להגיע ליעדן בבטחה. לאורך השנים למדו החסידות שמזג האוויר בְּיִשְׂרָאֵל נוח גם בחורף וחלקן קבעו להן כאן את מקום מושבן ונשארות בארץ לאורך כל השנה.
לחסידות יש נטייה ייחודית: הן שבות מדי שנה אל אותו הקן בו קִנְּנוּ טרם יצאו למסע. החסידות בונות את קִנֵּיהֶן על גגות בתים, בָּאֲסָמִים ועל עמודי חשמל. בשובם לארץ חוזרים הזכרים אל הקן, מרחיבים אותו, מוספים ענפים ומכינים אותו לשובה של הַנְּקֵבָה. כשהחסידה מגיעה, היא בוחנת את ה"שיפוץ" שעשה בן זוגה בקן, ובמידה שביתה המחודש נאה בעיניה, הם מִזְדַּוְּגִים בו ומטילים את בֵּיצֵיהֶם.
החסידה הלבנה היא סמל למסירות ונאמנות, ויש שאומרים כי היא מביאה מזל (ולפעמים גם תינוקות...).
בכתבה הבאה: כיצד מנווטות הדבורים, באילו אמצעים לומדים שוכני הים לזהות את הדרך הביתה ועוד.
לפנייה לכתב/ת 
