הנבחרים והפטוּרים

חוק המילואים המוצע, שנדון כעת בוועדת חוץ וביטחון, קובע כי צה"ל יגייס אנשי מילואים לפי הצורך, כלומר: לא את כולם. מי שלא יזדקקו לו יקבל פטור. שר הביטחון רואה במודל החדש זרז לייעול צה"ל ופתרון לבעיות הגיוס למשימות שנויות במחלוקת. אלא שהצעת החוק סותרת את עיקרון השוויון בנטל, המהווה ערך מרכזי בחוק שירות הביטחון.

הצבא והשר הבינו באיחור כי שירות המילואים הפך - גם אם לא באופן רשמי - לשירות של מתנדבים מועטים ומשתמטים רבים. ממילא חברה מציאות זו לאינטרס הכלכלי והמבצעי לגייס "את מי שצריך", ולפטור משירות את מי שלא רוצה או אינו מתאים. בעגה הצה"לית מכנים זאת "מודל גיוס הנבחרים למילואים". מונח זה, שטבע צוות קצין מילואים ראשי (קמל"ר) הקודם, הוא מכבסת מילים שאף פרסומת לא תצליח להגדיר את האבקה בה היא משתמשת כדי ליצור אפליה מתוכננת בחוק - בין אלה שיגויסו לכל חייהם הבוגרים לבין האחרים. דילמת הפטור הגורף לחרדים תיראה לידה כמו זוטות של עסקנים.

מדוע החליט הקמל"ר לתת פטור "לאחרים"? ומה תהיה ההצדקה כלפי אלה שצה"ל יחליט כי הם ה"נבחרים", ורק עליהם הוא מטיל את עשרות שנות השירות - טפיחה נוספת על השכם? עוד הצגה בקאמרי? האם כך אומרת מדינה דמוקרטית לאזרחיה כי היא עדין נזקקת לדמם ולהקרבה האישית, הכלכלית והמשפחתית שלהם למען ביטחונה?

הצעת החוק צמחה לכאורה מתוך משבר המילואים המתמשך של השנים האחרונות. אבל למצב הקשה שבו נמצא מערך המילואים כיום תרמה מערכת הביטחון עצמה, כשמסמסה לאורך שנים את הטיפול בצרכי המשרתים, לא פתרה בחקיקה את בעיותיהם - אפליה בעבודה ובמוסדות לימוד, קיפוח בתשלומי ביטוח לאומי, היעדר ביטוח חיים ועוד - ולא טיפלה באופי המשימות, בציוד הבלתי ראוי ובהיעדר תגמולים ערכיים - מנטאליים וחומריים - לנושאים בנטל.

כעת, משהשבר גלוי והצורך בפתרון ידוע, יש להציג את מלוא הבעיה ולהניח את פתרונה לפתחם של מקבלי ההחלטות. צה"ל, על-פי צרכיו העתידיים, יזדקק לשירותם של אנשי מילואים ייחודיים ויהיה תלוי ברצונם להתנדב. מערך המילואים עדיין חיוני לקיום המדינה - הן למשימות בט"ש ובוודאי לעת מלחמה כוללת. אין טעם להחליט, כנזכר בהצעת החוק, כי מילואימניקים לא יגויסו לתעסוקה מבצעית אלא רק לאימונים או למלחמה. המציאות של חמש השנים האחרונות מוכיחה שהדבר בלתי אפשרי. אלה שייאלצו או יתנדבו להמשיך לשרת, ראויים שהמדינה תכיר בשירותם ובמחיר שהם משלמים, ותדאג בחוק להם ולבני משפחותיהם לאורך שנות השירות.

על המחוקק להודות שאין שוויון בנשיאה בנטל, שחוק שירות הביטחון הנוכחי כלל אינו רלוונטי ואי-אפשר עוד להסתתר מאחוריו. יש לחוקק חוק מילואים חדש, כולל, שבו יעוגנו יחסה וצרכיה של המדינה מול המשרתים במילואים, ומנגד יוגדרו ויינתנו להם זכויות תגמולים ופיצוי הגון. חוק כזה קיים בבריטניה, למשל, והוא מעגן שלושה סוגי שירות: שירות פעיל במילואים - לבט"ש ואימונים; שירות לפי צורך - לבעלי תפקידים מיוחדים וייחודיים; ושירות לעת חירום בלבד - קרי מלחמה כוללת. בכל אחד מהסוגים מפרטת המדינה את חובת האימון והכשירות הנדרשים מחד, ואת הזכויות והתגמולים מאידך. אין פטור גורף למי שהמדינה לא זקוקה ליכולתו ושירותו בזמן מסוים, והמדינה שומרת לעצמה את הזכות לגייסו.

מודל ה"נבחרים למילואים" הוא אולי חסכוני יותר כלכלית (לא בטוח שיעיל יותר מבצעית), אולם הוא פוגע בערך השירות, בשוויון בשירות ובצדק החברתי בישראל, ואף עלול לגרום לריסוק השירות הצבאי בכלל. למעשה, פירושו מתן עונש למי ששירת מתוך רצון, יכולת ומוטיבציה, ופרס למי שהשתמט ולמי שלא רוצה לקחת חלק בנטל המילואים. זהו מודל הרסני, לא ערכי, הפוגע במבנה הדמוקרטי של החברה בישראל ובשלד המוסרי של השירות הצבאי.  

סא"ל (מיל.) איתי לנדסברג, מיוזמי פורום מג"דים, מח"טים וטייסים