| |
מה מסתתר מאחורי הכלב עם שלושת הראשים?
סרברוס, קרן הגידור האמריקנית שרכשה את בנק לאומי, נקראת על שמו של הכלב התלת-ראשי המיתולוגי, השומר על שערי השאול. הדימוי המאיים אינו החשש היחיד שמונע מאיתנו להריע למי שאמור לנהל את חשבון הבנק שלנו. בהיותה קרן גידור פטורה סרברוס מחשיפת הדו"חות הכספיים שלה ואנו לא ממש יודעים מי היא, מה כוונותיה וכיצד היא מתכוונת לנהל את הבנק בו רכשה שליטה. שקיפות קוראים לזה ובסרברוס יש הכל, בעיקר הרבה כסף, אבל מעט מאד שקיפות
סרברוס הוא הכלב התלת-ראשי, השומר על שערי השאול. לא תמונה סימפטית במיוחד, ובטח לא התמונה הראשונה שעולה לדמיון, כשחושבים על ארגון תוסס, חיובי, חי, ואופטימי. נכון, כשחושבים על בנק, סרברוס עשוי להוות לוגו מוצלח למחלקת הכספות, ולשדר מסר של שמירה קפדנית. אבל כשחושבים על מחלקות אחרות בבנק, כאלו הקשורות בפיתוח, עידוד המסחר, המרצת פעילות פיננסית, העצמת שוק הנדל"ן באמצעות משכנתאות וכו' - הדמות המבהילה הזו אינה מתחברת בקלות ואינה מגרה את הציבור.
הדימוי הלא מוצלח הזה היה, אולי, הרעש הראשון שהעיב על תרועות השמחה של נציגי האוצר והממשלה נוכח חשיפת הזוכים במכרז לאומי. הרעש המשיך להתפתח נוכח עמימות זהותם של הזוכים. רצף השמות הבלתי מוכר לא חדל, ובשעות הערב בישרו לנו על "קבוצת סרברוס-גבריאל, הידועה מעתה בשם קבוצת ברנע". תוך כדי כך התחלנו להתוודע לשמותיהם של הנוגעים בדבר: תותח-העל סטיב פיינברג, מנכ"ל קרן סרברוס; עזרא מרקין, מנהל ההשקעות של קרן גבריאל; דן קוויל, יו"ר סרברוס; דונלד ראמספלד, משקיע נכבד אצל פיינברג.
הרפתקאות לא שקופות
ככל שנקפו המאמרים, הדיווחים והתגובות על הרכישה, הלכו והתעצמו שתי תגובות מנוגדות: מחד, ההתפעמות הקבוצתית מהרוכשים השנונים, העשירים והחריפים; מאידך, התחושה שהמלל האינסופי מכסה על איזה סוג של חוסר ידיעה. כקרן גידור, פטורה הקבוצה של סרברוס מעונשה הטורדני של השקיפות. כלומר, איש אינו יודע מהי התמונה המלאה של עסקי הקרן הזו, ולמרות שהעיתונים השונים התחרו זה בזה בניסיון לפרט את עסקיה (כולל יותר מ-200 סניפי ברגר קינג), המידע המרכזי היה, שסרברוס נחשבת לסיפור הצלחה היסטרי בכל הקשור להשקעות הרפתקניות בעלות סיכון רב, המייצרות עבור המשקיעים שלה תשואה מעוררת קנאה.
שלמה אליהו, בעל 10% בבנק לאומי, מיהר להודיע כי ישמח לדבר עם נציגי הזוכים כדי לגבש גרעין שליטה משותף. ביומן הכלכלה של רשת ב' הוא אמר, "טוב שהבנק יעבוד עם גרעין שליטה מזוהה". אמר, וצדק. הבעיה היא, שגרעין השליטה של סרברוס אינו מזוהה, גם אם העומד בראשו הוא בחור יהודי, שלפי התמונות נראה טוב ולפי הדיווחים מרוויח 50 מיליון דולר בשנה.
בנבכי המתנה הנפלאה
מאחר ועסקינן באחריות חברתית, זה המקום להזכיר כי תנאי הכרחי לקיומה מסתתר במילת הקסם "שקיפות". כי רק כשיש שקיפות, ניתן לדעת ממי אפשר לתבוע אחריות ומי עשוי לערוב להתנהלות נאותה ויציבה. שר האוצר, אהוד אולמרט, שנדרש אף הוא לנושא בנק לאומי, הצהיר אתמול כי עכשיו, "אזרח עם חשבון בנק, יוכל לקבל שירות באווירה של יציבות וביטחון". השר לא טרח להסביר למה הוא חושב כך, ונדמה היה, כי באווירת השמחה אסור לשאול שאלות ולהקשות קושיות, ובכלל - מי האוויל שיעז לפשפש בנבכי מתנה נפלאה הניתנת למדינה בצורת תשלום הגבוה בשיעור ניכר מהערכות המומחים ומשווי המניה של הבנק?
אלא שאלו הן בדיוק השאלות שצריך לשאול. למה הציעה קבוצת הכלב המאיים (סרברוס) הצעה כה גבוהה? האם הסיבה היחידה היא באמת חוסנה הכלכלי מעורר הקנאה של מדינת ישראל - כפי שטענו אי-אילו מומחים בשידורי הרדיו? אם כך הדבר, אשרינו וטוב לנו. אלא שהיינו רוצים לשמוע את זה באופן מפורש. היינו רוצים לדעת, למה סרברוס ושות' נכנסו לסיפור הזה ואיך הם מתכוונים לנהל אותו.
היינו רוצים לדעת זאת, כי רבים מאיתנו הם מחזיקי עניין בבנק לאומי. נכון, מחזיקי עניין זעירים, ממש מיקרוסקופיים, אבל בשבילנו העניין הזה של להיות מחזיקי עניין בבנק לאומי שקול ללהיות או לחדול. ממש כמו שקרה למחזיקי העניין המיקרוסקופיים של אנרון, שאחרי קריסתה גילו שבגיל 60 עליהם לשוב ולכתת רגליהם ולחפש עבודה, אחרי שקרן הפנסיה שלהם נמחקה באדיבות גאוני הפיננסים של אנרון.
היו אתמול גם מומחים אחרים, שגרסו כי סרברוס תתקע שיניה בחלקים העסיסיים של בנק לאומי, ותטיל הצידה כאבן-אין-לה-חפץ את החלקים הפחות אטרקטיביים. כמו חשבונות הבנק שלנו, המיקרוסקופיים האלה. אבל הקולות הללו - בודדים וקלושים - לא העיבו על המקהלה העליזה.
רגולטורים טורדנים
וכמו חבריו למקהלה, גם ד"ר דוד קליין, לשעבר נגיד בנק ישראל, דיבר על הרכישה בטונים רכים ומפוייסים. עם זאת, דבריו היו ברורים: "יש מספר בעיות עם הקרן הזו, שהיא קרן גידור. היא מתנהלת לא בצורה שקופה ומפוקחת, וזה בניגוד גמור למה שנדרש לבנק מסחרי". ואם כל זה לא מספיק, הוסיף קליין והסביר שסרברוס אפילו לא יכולה להיחשב למשקיע אסטרטגי, גם אם תגדיר עצמה ככזו, שכן הדבר אינו תואם את עמדת בנק ישראל לגבי מהותו של משקיע אסטרטגי.
רק עכשיו, אחרי שוך התרועות והתשואות, נכנסים הרגולטורים הטורדנים לתמונה. ראשית, בנק ישראל, שאמור לתת לסרברוס-גבריאל את האישור לשלוט בבנק ישראלי. אם זה לא יקרה, תוכל הקבוצה לשמור על מחצית מניותיה (5%), תידרש להיפטר מהמחצית השנייה ולא תוכל לממש את האופציה של רכישת 10% נוספים.
בעיה חמורה עוד יותר עשויים להציג הרגולטורים בארה"ב, שיחייבו את סרברוס ושות' לחשוף מידע כדי לאשר את רכישת לאומי ניו יורק, הנכלל בעסקת ההפרטה של בנק לאומי. אבל יודעי דבר כבר רמזו אתמול, שאפשר יהיה לפתור את הבעיה בעזרת השיטות היצירתיות של עולם הפיננסים: לנסות להעביר את מדינת הרישום של הבנק ליוטה, שם קל יותר לשמור על עמימות ולהימנע מחשיפה. כמעט כמו מקלטי המס של איי קיימן.
ועוד לא אמרנו כלום על שיטות הניהול ויחסי העבודה שסרברוס מפעילה בחברות עליהן היא משתלטת - לטוב ולרע.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
