מספרים שכבר בגיל שלוש היא ידעה לקרוא תווים מהדף. מספרים שהיא קמה ב-5:00 בבוקר וישר עולה על מתקן הריצה בבית. מספרים שבסוף שנות ה-70, כשעשתה סטאז' של חודש וחצי באוניברסיטה הכי נחשבת במוסקבה, שיננה בעל פה מדריך של כ-40 אלף מפעלים רוסיים וציטטה ממנו בחופשיות. אמת או הגזמה? אף אחד לא יתפלא אם זה נכון, כי זה פשוט מתאים לה. הדבר היחיד שממש לא מתאים לה הוא השם שלה - קונדוליסה. אמא שלה, מורה למוזיקה, שאבה אותו מהמונח "קון דולצ'ה", שפירושו באיטלקית "בעדינות", "במתיקות".

רוצה להיות מזכירת המדינה?

התפטרותו של קולין פאוול מתפקיד מזכיר המדינה לא היתה הפתעה גדולה לאף אחד. פאוול, סוג של יונה, לא הסתדר עם חבורת הניצים של בוש, והביקורת שהשמיע (למשל התנגדותו למלחמה בעיראק) די עלתה לנשיא על העצבים. בעקבות הגילוי כי לא היו הוכחות להימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק מיהרו הפרשנים לקבור אותו, והעריכו שהוא יפוטר.

אבל הוא לא פוטר. הוא התפטר, והופתע לרעה מהמהירות שבה התקבלה התפטרותו. פאוול המסכן לא הספיק אפילו לשלוף את המכתב עם רשימת התנאים שאם רק ייושמו, יהיה מוכן להישאר בתפקידו. הנשיא הזדרז להודות לו על שירותו המסור, ושמח להציג לסנאט את המועמדת החדשה לתפקיד מזכיר המדינה: היועצת שלו לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס. "בשנים האחרונות סמכתי על עצתה, הרווחתי מניסיונה הרב והערכתי את שיפוטה הברור והעקבי", אמר בוש, והוסיף, "ד"ר רייס תראה לעולם את הכוח, ההגינות והיופי של מדינתנו. האומה זקוקה לה".

השימועים בסנאט בעניין מינויה של רייס נמשכו יומיים, שמתוכם היא דיברה במשך שמונה שעות. אף שאלה לא תפסה אותה לא מוכנה. את השאלות הבעייתיות על איראן ועיראק עקפה באלגנטיות, על אחרות השיבה בתקיפות. כל מי שלא הספיק להתר

שם ממנה בתפקידה הקודם, קיבל הזדמנות נוספת. אחד ממבקריה החריפים, הסנאטור הרפובליקני לינקולן צ'אפי, סיפר שבמהלך ארוחת הצהריים ניסו חברי הוועדה להמציא שאלה מכשילה על איזו מדינה קטנה ולא מוכרת, אך במהרה הבינו שאין להם סיכוי. אם רייס היתה משחקת ב"חוליה החלשה", הודו, הטלוויזיה כבר היתה פושטת רגל. וכך, ב-26 בינואר 2005, אישר הסנאט את מועמדותה ברוב של 85 נגד 13.

בסקר שנערך אז בארה"ב השיבו שישה מכל עשרה משתתפים שבוש עשה את הבחירה הנכונה. מינויה של קונדי גם סימן את סוף עידן היריבות האידאולוגית בין הבית הלבן למחלקת המדינה. עכשיו סוף סוף תהיה עבודה מתואמת, שמחו המפרגנים. הרדיקליזציה של האליטה השלטת של ארה"ב הושלמה, קוננו המבקרים. כולם ציפו לראות איך רייס תתנהג. האם תהיה יותר עצמאית ותשמיע סוף סוף את קולה בתפקיד החדש, או שמא תעדיף להישאר רק "השופר של הנשיא"?

רוצה לראות עולם?

אולי לא שופר, אבל בהחלט שגרירה. במשרדה החדש התבדחו שכמה שהיה קשה לגרום לפאוול לעלות על מטוס, ככה קשה להוריד ממנו את רייס. עם כניסתה לתפקיד היא טסה לאירופה, ואז למקסיקו, לפקיסטן, אפגניסטן, הודו, יפן, סין וקוריאה הדרומית. בסך הכל עד היום היא ביקרה ב-31 מדינות, ובטח היתה מבקרת בעוד אם הצפון קוריאנים או האיראנים היו באמת שמחים לראות אותה. בטיסתה הראשונה לאירופה במסגרת התפקיד היא חילקה לעיתונאים שליוו אותה אטלס קטן של העולם, עם הקדשה: "שלא תלכו לאיבוד, כי נצטרך לטייל הרבה".

בזה לא הסתיימו ההבדלים בינה לבין פאוול. הוא לא אהב להתפלסף בקול רם - היא נכנסת בחפץ לב לדיונים על יתרונות הדמוקרטיה; הוא היה לוקח איתו לטיסות רק מומחים למדינות היעד - היא לוקחת צוות שלם של יועצים, כולל מומחה ליחסי ציבור וכותב נאומים אישי; אפילו התפריט בבואינג 757 השתנה - בעבר היו שם המבורגרים, כעת מככבים בתפריט מיני דגים וסלטים.

אך ההבדל המשמעותי ביותר בין השניים, וללא ספק יתרונה הגדול על קודמה, הוא שרייס נהנית מתמיכה מלאה ולא מסויגת של בוש. מי שמדבר איתה יודע שדבריו יימסרו לנשיא, ומה שהיא אומרת כאילו נמסר מפיו של בוש עצמו. במתמטיקה של וושינגטון המשוואה פשוטה: גישה לנשיא שווה כוח. בינתיים רייס מנצלת את הכוח הזה בצורה חסכונית ביותר ונמנעת מאמירות עצמאיות. אולי בגלל זה לא לגמרי ברור מה היא בעצם רוצה.

רוצה להיות יותר טובה מהלבנים?

קונדוליסה רייס נולדה בבירמינגהם, אלבמה, ב-14 בנובמבר 1954, לכומר ג'ון רייס ולמורה למוזיקה אנג'לינה רייס. בזמנה לא היו הרבה בורגנים בקרב השחורים, אבל לקונדי היה מזל, כי אם כבר להיוולד בדרום ארה"ב מוכת הקו-קלוקס-קלאן בתקופת ההפרדה הגזעית (כלומר, כשזה היה בערך מותר), כדאי לפחות להיוולד למשפחה הנכונה.

המשפחה השקיעה הכל בבת היחידה, שלמדה פסנתר כבר בגיל שלוש. אלא שבחשמלית, בדרך הביתה משיעורי הבלט-צרפתית-החלקה על הקרח, נאלצה קונדי הקטנה להתיישב בחלק האחורי, שיועד ל"צבעוניים". בניגוד למשפט המצוטט ביותר שלה ("הורי שיכנעו אותי שגם אם אין לך כסף להמבורגר, את עדיין יכולה להפוך לנשיאת ארה"ב"), קונדי הקטנה בהחלט יכלה לקנות המבורגר, אלא שהיה עליה להיכנס למסעדה מהדלת האחורית - זאת שהיתה מיועדת למי שהפכו לימים ל"אפרו-אמריקנים".

אבל האפליה שממנה סבלה רייס לא גרמה לה להפוך לחיה פוליטית. לא אז בכל אופן. ולמרות שהרבה שחורים משכילים באותה תקופה צללו לתוך המאבק הפוליטי-חברתי, היא בחרה במאבק אישי. אם תהיה הכי טובה בכל מה שהיא עושה, חשבה, צבע העור שלה לא יפריע לאף אחד. לפיכך ניגנה את בטהובן הרבה לפני שרגליה, שבגיל מאוחר יותר כה הרשימו את ראש ממשלת ישראל, הגיעו לפדלים. בבית הספר היא קפצה שתי כיתות, ובגיל 15 כבר עשתה בגרויות והתקבלה לאוניברסיטת דנוור.

החלטת הקריירה הראשונה שלה היתה לוותר על שאיפותיה כפסנתרנית. בפסטיבל מוזיקה באספן הבינה רייס שמה שהיא משיגה בשבועות של עבודה קשה, אחרים משיגים בתוך מספר דקות ובלי מאמץ מיוחד. מבחינתה היה עדיף לפרוש מכל תחרות שבה אין לה יתרון יחסי. היא עשתה אחורה פנה והתחילה ללמוד מדע המדינה.

לא חלף זמן רב בטרם הבינה כמה צדקו הוריה כשאמרו שבשביל לשבור את הסטריאוטיפים על שחורים, יהיה עליה להיות הרבה יותר טובה מכל הלבנים. בהרצאה על התיאוריה של ויליאם שוקלי בנושא נחיתות הגזע השחור, קפצה רייס בת ה-15 ממקומה והודיעה בהתרגשות: "אני מדברת צרפתית. אני מנגנת בטהובן וברהאמס. אני מבינה בתרבות שלכם יותר טוב מכם. אני יכולה ללמוד כל דבר". את הגישה זאת נקטה בכל פעם שנתקלה בגזענות ובזלזול כלפי שחורים. כאילו שהבעיה האמיתית של שחורים באמריקה היתה שאיש לא הכיר ביכולתם לנגן בטהובן באותה מיומנות כמו זו של האדם הלבן.

רוצה להיות סובייטולוגית?

ההשפעה החשובה ביותר על הקריירה שלה התרחשה באוניברסיטת דנוור, שאליה נרשמה כשמשפחתה עברה לקולורדו. שם נולדה האובססיה שלה לרוסיה. הרצאתו של הדיפלומט הצ'כי לשעבר יוזף קורבל (אביה של מדלן אולברייט, לימים מזכירת המדינה של קלינטון) על יוסף סטלין היפנטה את קונדי, שהחליטה להקדיש את עצמה לחקר המדיניות הסובייטית. "משכה אותי הרוח הביזנטית הזאת, השרירותיות המוחלטת", סיפרה. אם יש בה רוח פוליטית, היא נבטה שם. "רציתי להשיג ביטחון גדול יותר בשביל העולם, שתקופות כאלה לא יחזרו על עצמן", אמרה בראיון. פרופסור קורבל העריך את הסטודנטית החרוצה, שבמהרה השתלטה על הרוסית והחלה לקרוא את טולסטוי, דוסטוייבסקי וסולז'ניצין בשפת המקור. את "מלחמה ושלום", למשל, קראה ברוסית פעמיים. למה פעמיים? מי יודע אם באמת פעמיים? זה לא משנה. משנה שזה הסיפור שהיא בחרה להפיץ.

את הדוקטורט שלה כתבה על הקשרים הצבאיים בין בריה"מ לצ'כוסלובקיה, וב-1981 כבר קיבלה תואר דוקטור והוזמנה לאוניברסיטת סטנפורד, הנחשבת לאחת מעשר האוניברסיטאות הטובות בארה"ב. שם התמקדה בחקר הצבא הסובייטי והכוחות המזוינים במסגרת הסכם ורשה. בעקבות מחקר זה הציעה לה המועצה למדיניות חוץ תפקיד של חוקרת, שאחריו קיבלה ג'וב בפנטגון כעוזרת המיוחדת למנהל הוועד המיוחד של ראשי המטות. באמצע שנות ה-80, בארוחת ערב למומחי מדע המדינה בסטנפורד, הוצגה קונדוליסה בפני היועץ לביטחון לאומי של הנשיא פורד - ברנט סקאוקרופט. היועץ הוקסם מרייס, וכשמונה לראש המועצה לביטחון לאומי מיהר להתקשר אליה עם ההצעה להצטרף למדור לענייני בריה"מ ומזרח אירופה. עם הזמן הפכה רייס למנהלת המחלקה.

בתפקיד בכיר זה התגלתה בה לראשונה תכונת הטפלון שתשוב ותצוץ בוועידת החקירה למבצע הצבאי בעיראק: רייס (אמנם לא בשונה משאר הסובייטולוגים האמריקנים) היתה כה עסוקה בתכנון פירוקה של בריה"מ, עד שלא שמה לב כשזו התפרקה מעצמה. באחד המאמרים בספרה "עידן גורבצ'וב" הביעה פליאה על כך שבריה"מ פשוט ויתרה על השפעתה במזרח אירופה ברגע שהעלויות הכלכליות נעשו גבוהות מדי. "מדינות, ובעיקר מעצמות-על, לא נוהגות כך", כתבה. "הקונספטים של יוקרה ועמידה במחויבות גוברים על השיקולים של רווחים והפסדים, בעיקר כשמדובר באינטרסים חיוניים". אבל בריה"מ לא התחשבה בדעתה המלומדת של רייס, והתפרקה בכל זאת. ועדיין, בבית הלבן, לא חסכו מחמאות מרייס, שהפכה למוצר מבוקש (ושוב, לא בשונה מסובייטולוגים אחרים, וגם עקב חשש מצלילת מזרח אירופה לאנרכיה). "כל מה שאני יודע על בריה"מ אני יודע ממנה", אמר בוש האב כשהציג אותה בפני מיכאיל גורבצ'וב בדצמבר 1989. בתרגום לרוסית זה נשמע ודאי ככה: אני לא יודע כלום על רוסיה, אבל תראה איזה רגליים יפות יש לזאת שסוחבת לי את התיקים.

באותה שנה אף עזרה הרוסית שלה למנוע משבר דיפלומטי, כשאופוזיציונר רוסי - אחד בוריס ילצין - הגיע לוושינגטון וביקש להיפגש עם הנשיא. האמריקנים, שחששו שקבלת פנים רשמית לילצין בחדר האובאלי תעצבן את גורבצ'וב, הובילו אותו תחת זאת למשרדו של סקאוקרופט, הבוס של רייס. כשילצין גילה את התרמית הוא רתח מזעם, והודיע שילך למצוא את בוש בעצמו. רייס הפעילה את כל כישוריה הדיפלומטיים כדי לשכנע את האורח העצבני להיכנס למשרד, ובתוך זמן קצר, כאילו במקרה, "קפץ" לשם הנשיא עצמו לשיחה קצרה, וכולם יצאו מרוצים. זה אחד הסיפורים עליה המדגישים את יכולתה להפעיל טאץ' נשי. אתן תשפטו למה אין הרבה כאלה.

רוצה לשחק במגרש של הגדולים?

כשקלינטון נבחר חזרה רייס לאוניברסיטה, הפעם בתור הפרו-רקטור הצעירה ביותר בתולדות ארה"ב, והאישה השחורה הראשונה בצמרת סטנפורד. בקורות החיים שלה אוהבים לכתוב שהיא חלשה שם על תקציב ענקי, אבל האמת היא שבמקום תקציב ענקי היה שם גירעון ענקי. לכן בסטנפורד זוכרים אותה בעיקר בזכות ההחלטות הקשות שקיבלה; היא לא חששה לרכוש לה אויבים כשקיצצה בתקציב.

גם בתחום האפליה המתקנת היו מי שהופתעו לרעה מהתנהלותה. היא יישמה את מדיניות מתן הזדמנויות שוות רק לגבי עובדים בתחתית הסולם האקדמי, ולגבי הבכירים העדיפה "תחרות מסורתית". כשפיטרה כמה מרצים בסטנפורד יצאו הסטודנטים להפגין ואף הכריזו על שביתת רעב. אך רייס רק משכה בכתפיה. הנימוקים שלה היו מהסוג הישן, שבדרך כלל בא מהמדף בבית הלבן: היא לא ריחמה על עצמה, ולא רצתה לרחם על אף אחד אחר. במשרד החוץ הישראלי יש סברה שלפיה זאת הסיבה שלא אהבה את ערפאת: הבכיינות שלו.

ב-1999, כשבוש הבן החליט לרוץ לנשיאות ארה"ב, כל אנשי המלך מחצרו של בוש האב נחלצו לעזרתו, וכך גם רייס. היא לקחה לשם כך חופשה מהאקדמיה והצטרפה למאמץ, שבהחלט השתלם - בינואר 2001 כבר מונתה ליועצת לביטחון לאומי, כשהיא נכנסת לנעליהם הגדולות של הנרי קיסינג'ר, זביגנייב בז'זינסקי וקולין פאוול. בגיל 50 קיבלה את תפקיד מזכירת המדינה, והפכה למספר ארבע בהיררכיה הוושינגטונית, ולאישה האפרו-אמריקאית הראשונה בתפקיד.

הכניסה למגרש של הגדולים הביאה איתה גם קשיים מסדר גודל חדש, כמו הזמנתה להעיד בפני הוועדה לחקר מחדלי ה-11 בספטמבר. ריצ'רד קלארק, שהיה המתאם לענייני מאבק בטרור בבית הלבן, האשים את בוש כי הוא אובססיבי לגבי עיראק ורואה בכל פיגוע את עקבותיו של סדאם. מי שהיה צפוי לחטוף על זה היתה רייס, שתפקידה היה לסדר עבור הנשיא את האיומים החיצוניים לפי סדר עדיפות. "אם היא היתה עושה את העבודה שלה, היה אפשר למנוע את הפיגועים", טען קלארק, והסביר שרייס התרכזה במדינות "ציר הרשע" ופיספסה את אל-קאעידה.

אבל רייס צלחה את הוועדה בטפלוניות מושלמת ובביטחון עצמי אופייני. היא הודתה בכמה פשלות נקודתיות וסיכמה שדווקא התייחסו לאל-קאעידה, אלא שהמידע המודיעיני לא היה מספיק ספציפי. גם עדותה של מתרגמת האף.בי.איי לשעבר, סיביל אדמונדס, שהאשימה את רייס בשקר וטענה כי היה מידע שלפיו אל-קאעידה ינסו לבצע פיגועים בארה"ב באמצעות מטוסים, לא הצליחה לערער אותה.

רוצה להיות אשת המשרד?

המכשול הבא שעמד בפני רייס היה יחסו של בוש לוועדת החקירה. הנשיא סירב להעיד בדלתיים פתוחות, ושימש בכך השראה למספר רב של קריקטורות בעיתונות. באחת מהן נראית רייס כלוחמת קשוחה עם רובה, המחזיקה על הידיים את בוש הקטן והמבוהל שמחבק את צווארה. ככלל, הידידות בין השניים עוררה ומעוררת תהיות רבות. מצד אחד רייס היא אחת הנשים המצליחות ביותר בעולם, ואולי אף אחת החכמות והעצמאיות ביותר. מצד שני היא מעריצה, או עושה את עצמה מעריצה את ג'ורג' בוש, שמספיק לעיין ברשימת פליטות הפה המפורסמות שלו - ה"בושיזמים" - כדי להבין שפרופסור בסטנפורד הוא כבר לא יהיה. והיא אפילו לא נראית נבוכה ממנו, אלא מתקנת אותו בעדינות, כמו בפעם ששאל את נשיא ברזיל "האם גם לכם יש שחורים?", והיא נאלצה ללחוש על אוזנו ש"כן, למעשה המספר הגדול ביותר בכל מדינה מחוץ לאפריקה".

בתקופה שהיתה היועצת שלו לביטחון לאומי נפתח כל יום של בוש במפגש בן 40 דקות איתה, מה שלא מנע ממנו לדרוש "תשלחו אלי את קונדי!" עוד כמה פעמים נוספות בהמשך היום. העיתונאי בוב וודוורד (אחד מחושפי "ווטרגייט" ומחבר הספר "תוכנית המתקפה") בדק ברישומים וגילה כי בשנתו הראשונה של דבליו בבית הלבן, רייס היתה העובדת המבוקשת ביותר במשרדו. עובדה זאת, בשילוב רווקותה, הקנתה לה את הכינוי "אשת המשרד" של בוש. את המונח "אשת המשרד" טבע ב-1987 הסופר דיוויד אוון, שתיאר במסה שחיבר את יחסי הקרבה שבין גברים לנשים שעובדים יחד. אוון טען שבמובנים מסוימים "אשת המשרד" טובה מהאישה שבבית. "היא לא תשאל אותך למה לא שטפת כלים, כי לרוב היא לא תדע מזה. היא לעולם לא תעיר לך שהשמנת. היא מכירה אותך רק בתור איש נמרץ שתמיד מצוחצח ולבוש היטב, כפי שאתה מופיע בפניה במשרד".

לרוב נשיאי ארה"ב לא היתה אשת משרד - משום שרוב הבכירים שהקיפו אותם היו גברים, וכאישה נוספת הם העדיפו מאהבת. אבל הקשר בין רייס לבוש הוא מיוחד. הוא החל ב-1998, בבית הקיץ של משפחת בוש. פעמיים יצאו השניים לדוג, כשבוש דג וקונדי מדברת על פוליטיקה. הם גילו חיבה משותפת לפוטבול, ויחס דומה ומסורתי לדת. מאז מבלה רייס סופי שבוע רבים בחווה של משפחת בוש (בחברת הנשיא ואשתו), וייתכן שהבילוי האינטנסיבי יחד הוא שהוביל לפליטת הפה המיוחסת לה, בקבלת פנים שאירגן ה"ניו יורק טיימס", אז אמרה: "כפי שאמרתי לבע... כלומר, כפי שאמרתי לנשיא בוש".

רוצה להיות אשת-איש?

לטענתה, הצעות נישואים אף פעם לא חסרו לה, אבל לכי תמצאי זמן לחיים פרטיים כשצריך להציל את העולם. כשהיתה סטודנטית, כך מספרת הביוגרפית שלה אנטוניה פליקס, היתה קרובה להינשא לשחקן פוטבול מקבוצת דנוור ברונקוס, אבל משהו השתבש. אחר כך יצאה איזו תקופה עם שחקן הפוטבול לשעבר ג'ין וושינגטון, גם הוא יליד בירמינגהם. אבל אז הם נפרדו, והוא התחתן. השניים נשארו ידידים, ולפעמים הוא אף ליווה אותה לאירועים רשמיים. כך או כך נשארה רייס חובבת פוטבול שלוקחת איתה את תיק הקבוצה האהובה עליה - הקליבלנד בראונז - לכל מסעותיה, ומקפידה להתעדכן בתוצאות המשחקים. אך דיווחים על ארוחות לאור נרות אין, ובמסעדות וושינגטון הבירה היא נראית רק עם קולגות.

ככלל, רייס לא משתפת פעולה עם התקשורת לגבי חייה האישיים. פה ושם היא זורקת רסיס מידע (היא מעדיפה בגדים של מעצבים ניו יורקים), או מצטלמת ל"ווג" (בדירתה שבווטרגייט בשמלה עם מחשוף עמוק, נשענת במלנכוליות על הפסנתר שלה). פרטי טריוויה אחרים הם שהיא בשלנית מעולה, שהיא מנגנת עם הרכב מקצועי לפחות פעם בשבוע, עושה הרבה ספורט, בעלת חולשה לשופינג, ויכולה להירדם כמעט בכל מקום - כולל, כך סיפרה פעם, במסוק מעל עזה.

מדי פעם מתגלים לגביה "סיפורים אנושיים מרגשים" כמו זה של חברה הקרוב טום לנטוס - הסנאטור היהודי המפורסם בארה"ב וניצול השואה היחיד בגבעת הקפיטול. לפני שנה חלתה נכדתו בת ה-21 של לנטוס, זמרת סופרן מוכשרת בשם צ'ריטי סנשיין, בתסמונת נדירה הפוגעת בריאות. לנטוס המיואש שיתף את רייס במכה שניחתה על משפחתו. "עיניה של קונדי מלאו דמעות כששמעה על כך", סיפר לנטוס. רייס מיד הציעה לו לפעול להעלאת המודעות למחלה. "בוא נארגן קונצרט שבו צ'ריטי תשיר ואני אלווה אותה בפסנתר", אמרה - וכך היה. תחת השם "ערב של מוזיקה, ידידות ומודעות" אירגנה המשפחה קונצרט במרכז קנדי שבוושינגטון, שאליו הגיעו כל המי ומי, מקופי אנאן ועד דני איילון.

רוצה להיות אהובה על כולם?

לא כולם מחבבים את רייס. קחו לדוגמה את הרוסים. היא, לטענתה, אוהבת את רוסיה. אך הרוסים חשים שהאהבה מהולה בזלזול של המנצח כלפי המובס. כשהיתה היועצת לביטחון לאומי כינתה את רוסיה "סכנה למערב", ואת הכסף שהושקע בניסיון להפוך אותה לכלכלת שוק, כסף ש"אבד ונמחק". עוד הצהירה שהיא יודעת על המטכ"ל הרוסי יותר ממה שהוא יודע על עצמו.

"את שנותיה היפות היא העבירה בתכנוני הפלת 'אימפריית הרשע', אז שתוותר עכשיו, כשהכוח בידיה?" טוענים הרוסים. "גם על הטרור העולמי הם מדברים בדיוק באותם מונחים, שפשוט ניערו מהם קצת את האבק", נשמעים שם קולות. לא מעט בכירים בממשל פוטין הזהירו שאמירותיה של ה"סובייטולוגית" רייס מזכירות להם את המלחמה הקרה. היא, מצידה, מעדיפה כנראה להשאיר אותם במתח. "יש לנו אינטרסים משותפים, אך ברגע מסוים הם יכולים גם לעמוד בסתירה", אמרה. בביקורה האחרון שם השנה נמנעה מלכנות את רוסיה "ידידה". "רוסיה אינה אויב אסטרטגי שלנו", הרגיעה את מארחיה, ואפילו זרקה להם כמה משפטים ברוסית. אך במאי השנה היללה את "המהפכות הצבעוניות" ברפובליקות בריה"מ לשעבר - אוקראינה, גרוזיה וקירגיזסטן. הרוסים מצידם גמלו לה בביקורה האחרון בהודעה על מטען שהוטמן במלון שבו היתה אמורה ללון.

רוצה קרדיט?

ועדיין, חרף קשיחותה והביקורת על מדיניות החוץ של בוש, רייס מצליחה להישאר נקייה. יתרה מזאת, הפופולריות שלה רק עולה. בסקר שנערך ביוני השנה העריכו 52 אחוז מהמשיבים את פעילותה בחיוב, לעומת 45 אחוז מכלל האנשים שהשיבו בסקר שתמכו בבוש.

איך זה קרה? ראשית, רייס לא מודה בכישלונות בפומבי. כך למשל את האחריות ל"טעות 16 המילה" המפורסמת של בוש (בפנייתו לקונגרס בינואר 2003, כמה חודשים לפני המלחמה בעיראק, אמר בוש: "ממשלת בריטניה גילתה שסדאם חוסיין ניסה לאחרונה לקבל כמות משמעותית של אורניום באפריקה") קיבל הסגן שלה, סטיבן הדלי. וכשתמכה במלחמה בעיראק הצליחה להיראות כמו פקידת ממשל שפשוט ממלאת את הוראות הנשיא. זאת למרות המעורבות שמייחסים לה בעיצוב דוקטרינת בוש, המאפשרת "פעולות מניעה" נגד מדינות שעלולות לסכן את ארה"ב.

נוסף לכך טוענים כי היא זו שהמציאה את הנוסחה שאימץ הבית הלבן בעקבות סירוב מועצת הביטחון של האו"ם לתמוך במלחמה בעיראק: "לסלוח לרוסיה, להתעלם מגרמניה ולהעניש את צרפת". אבל רייס, כמה מוזר, לא התעקשה על קרדיט בשום שלב.

רוצה להיות פוליטיקאית?

בוש האב אמר פעם על רייס שהיא מסוגלת לנטרל את הפוליטיקאים הבכירים ביותר, כי "הם יודעים שהיא יודעת על מה היא מדברת". אבל ידע אינו נקודת החוזק היחידה שלה - רייס מצטיינת גם בהברקות דיפלומטיות. כך למשל בשיחות עם נציגי הודו שמחו על אספקת מטוסים אמריקאיים לפקיסטאן, היא פשוט הציעה למכור להם את אותם מטוסים עצמם. מנשיא בלרוס אלכסנדר לוקשנקו הצליחה להשכיח את העובדה שכינתה אותו "הדיקטטור האחרון באירופה" וצירפה את ארצו לציר הרשע. "טוב שהיא יודעת לפחות שיש מדינה כזאת בלרוס", אמר בהכנעה לוקשנקו המוקסם. "היא אפילו יודעת איפה היא נמצאת. אז אפשר להתייחס לזה באופן חיובי".

ובכל זאת, אם רייס תחליט שברצונה להיות פוליטיקאית, היא לא תוכל להסתפק עוד בידע רחב ובקסם אישי. יהיה עליה לגבש את דעותיה בנושאים שבאמת חשובים לאמריקנים: דת, הפלות, ומיקומה המדויק על המפה הפוליטית. אין ספק שאם תחליט להתמודד על משרה ציבורית, התקשורת תמהר להזכיר לה שאביה היה כומר פרסבטריאני, ואילו כיום היא נוצרייה אוונגליסטית - כמו בוש. עוד יזכירו לה כי עד 1982 תמכה בדמוקרטים, אך בעקבות מה שנראה לה כטיפול כושל של קארטר בפלישה הסובייטית לאפגניסטן, החליטה שהרטוריקה הקשוחה של הרפובליקנים, אז בראשותו של רונלד רייגן, מדברת אליה יותר, והפכה לרפובליקנית. וגם בתפקיד זה, יאמרו, היא אינה החלטית מספיק, משום שפעם אמרה את החמור מכל - שהיא אינה מתנגדת להפלות.

מאז פיגועי ה-11 בפסטמבר נדמה שהיא מנסה לרקוד על שתי החתונות ביחס למדיניות הפעלת הכוח האמריקאית: מצד אחד אמרה כי "מדיניות החוץ האמריקאית לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על האלמנט המוסרי. העם האמריקאי גם לא היה מקבל זאת"; מצד שני, בעת דיון על אפגניסטן, כשהסנאטור הדמוקרט ג'וזף ביידן הביע דאגה מכך ששני שלישים מהמדינה נשארו בידי מפקדי השדה, השיבה לו רייס בסגנון ריאליסטי קלאסי: "זוהי אפגניסטן, וכנראה שלעולם תישאר כזאת".

רוצה ללכת על בטוח

אם הסנאטורית הילרי קלינטון היא מועמדת ראויה לנשיאות מטעם הדמוקרטים, הרי שמזכירת המדינה רייס נחשבת למועמדת ראויה מטעם הרפובליקנים. הרעיון של מרוץ קלינטון מול רייס נשמע מרשים, למרות שהיאבקות בבוץ בטח לא תהיה שם. כך או כך, רייס עצמה מכחישה בכל הזדמנות שהיא רוצה להיות נשיאה, ועושה רושם ש"לרצות" זה בכל מקרה לא הסגנון שלה. מישהו צריך להציע לה את התפקיד, ויותר מכך, עליה להיות משוכנעת שהיא באמת הכי טובה.

בסקר שנערך בפברואר השנה תמכו 42 אחוז מהאמריקנים בהשתתפותה של רייס במרוץ לנשיאות 2008. 62 אחוז השיבו שאמריקה כבר מוכנה לאישה נשיאה. וזה לא רק מילים: ביום שמלאו לרייס 50 נוסדה בארה"ב תנועה ציבורית חדשה, "אמריקנים בעד רייס", תחת הסיסמה "קונדי לנשיאות 2008". התנועה החלה לאסוף חתימות לתמיכה ברייס, וכיאה לאמריקנים יש להם גם מרצ'נדייז - כולל מדבקות וחולצות. הם גם חיברו שיר, כולל המשפט "קונדוליסה תוביל אותנו לעתיד חדש ואמיץ". רייס עשתה את עצמה לא מתרגשת. בפועל היא ודאי יודעת - זה שהיא חושבת כמו גבר לבן זה לא מספיק, נשיא צריך משפחה ייצוגית.