"יום אחד נפרץ הסכר"

הסיפור שלי הוא סיפורה של נועה, ילדה שגדלה בסביבה הכי 'מוגנת' וצודקת. לא הייתי ילדה מוכה ולא אישה מוכה, אך הסיפור של נועה, הילדה מהעמק, עדיין בתוכי בכל צעד שאני עושה בחיי. סיפור של התעללות אחרת, שונה... נועה בגרה, נישאה וגידלה ארבעה ילדים נפלאים שכל-אחד מהם משכמו ומעלה, כקריאת תגר על ילדותה שלה. היום, ממרומי גיל החמישים, אני עדיין חוזרת אליה, לילדה הקטנה ההיא מהעמק. קריאה נעימה.

נועה נולדה בעמק, באמצע שנות החמישים. מוקפת בחורשות עצי אקליפטוס עניפות, ובאוויר ניחוח חזק של פריחת ההדרים. קרובה לאדמה, לטבע ולכל הסובב אותה. אביב בארץ. ניתן לשמוע את שירת הציפורים דרך חלון הבית, לחזות בפריחת צמחי הבר וללוות במבט את נדידת הציפורים צפונה, לארצות הקרות.

בית התינוקות של הקיבוץ היה טירה מבוצרת שאפשרה הגנה לפעוטים מפני הנעשה בחוץ. האמהות היו באות במשך היום כדי להיניק והאבות - היוו סכנה פוטנציאלית ונוכחותם במקום לא הייתה רצויה. חיבוקים, נשיקות והרבה חום לא היו במקום, מפני שכך אפשר 'לקלקל' את הרך הנולד והוא חלילה וחס יהפוך למפונק. בית התינוקות היה אפוף באווירת שררה של המטפלת, כמלכה השלטת שאין להמרות את פיה. כל מילה שנאמרה לא ניתנה לערעור - מפני שכך נקבע.

נועה הגיעה לבית התינוקות. אביה היה כל-כך מאושר, נכנס ל'מבצר', נשא את בתו בזרועותיו החסונות וחיבקה בחום. אך לרוע מזלו ראתה זאת המטפלת אשר ירתה בו אש וגפרית והורתה לו לעזוב את המקום. אבא של נועה לא ערער על העוול שנעשה לו, כי האמין בלב שלם במערכת החינוך ובדרך הקיבוצית. והרי מטפלת התינוקות יודעת מה נכון ועל פיה יישק דבר. הזמן שנותר לו להיות עם התינוקת היה מצומצם ביותר. אך בהסתר הוא לקח את הילדה הקטנה בזרועותיו ו'מרד' בפסיקתה של המטפלת לפיה הוא מזיק לתינוקת... לאם הותרה כניסה לבית התינוקות לאורך זמן רב מפני שהניקה חודשים ארוכים, והתינוקת לא היתה מוכנה לנסות ולעבור לחלב פרה.

בבית התינוקות קיבלו הפעוטים את כל הדרוש ולא נחסך מהם דבר. תינוקות רחוצים, נקיים, בריאים בדרך-כלל, שבעים ומסופקים חומרית. אך הם גדלו ללא אותו החום שאפשר למצוא בכל שבט אפריקאי נידח בג'ונגל, או באוהל בדואי במדבר. הצורך להיות קרוב לאמא, גם אם התנאים אינם הולמים, תנאי היגיינה ירודים וסכנת מחלות מרחפת מעל - הוא צורך בסיסי, כמו אותה החיה המגינה על גוריה. החינוך המשותף אמור היה לתת לילדים את התנאים הטובים ביותר.

אך מי קבע כי אכן זה לטובת הילד? מי החליט שלתינוק יותר טוב בבית התינוקות מאשר בזרועותיה של אמו? האם שומרת לילה טרודה ולחוצה יכולה להיות טובה יותר מחומה של אם שתרגיע את תינוקה הרך? ואם הוא חולה? אולי צומחות לו שיניים? האם יהיה מפונק וחינוכו ישתבש עקב חיבוקה וערסולה של אם בשעת לילה מאוחרת? שאלות אלו ורבות אחרות אולי נשאלו במהלך השנים, אך תמיד נשאלו בחדרי חדרים ולא היה האומץ להוציאן החוצה ולשאלן בגלוי.

כל המערכת נוצרה כדי להקל על ההורים ולתת להם את האפשרות לעסוק בנושאים חשובים באמת, לא להקדיש זמן רב מידי מזמנם היקר לגידול הילדים. ההורים האמינו בלב שלם בצדקת הדרך...

זכרונות ילדות ראשונים קשורים לטבע ולאדמה. להתעורר בבוקר ולשמוע ציוץ ציפורים מהעץ הצמוד לחלון חדר השינה בבית הילדים. טיול חורף במגפי גומי גדולים (כדי שיישאר לשנה הבאה), אל השדות מוצפי המים והשלוליות הגדולות. לפעמים, לאסוף זרים גדולים של נרקיסים ריחניים. בשלב מאוחר יותר ללמוד ולהכיר את צמחי הבר בשמותיהם, וצמחים שאינם מוכרים להגדיר במגדיר הצמחים של אמא. לייבש פרחים ולהדביקם באלבום המשמר את האביב לעד. נועה נולדה לטבע. אהבה את הנופים הפתוחים, האוויר הצח ואת חילופי העונות. 

זיכרונות החורף הביאו איתם את השלוליות שבתוכן ניתן היה למצוא ראשנים שהפכו לאחר-מכן לצפרדעים. התעטפות בשכמיות כאשר ירד גשם וישיבה סביב תנור הנפט במרכז החדר. הפחד מפני הברקים והרעמים וההתכרבלות מתחת לשמיכה העבה כדי לא לראות ולא לשמוע...

אביב. הפרפרים בשלל צבעים מתעופפים סביב. כלניות וצבעונים פורחים בגבעה ממול והצבע מסנוור. הירוק שלאחר הגשם מבהיק ונוצץ ומתערבל במחול צבעים מרהיב עם שפע אדיר של פרחים, היוצר סימפוניה מושלמת של הטבע בהתגלמותו.

הקיץ מגיע. כל הירוק-ירוק הזה מצהיב ומשחין, הברקנים והדרדרים הסגולים והוורודים הופכים לקוצים. וחם. לבושה במכנסיים קצרים וגופיה, יחפה, מהלכת על החול החם ומחפשת טיפות ואיים של צל כדי לצנן את כפות הרגליים הנכוות מחום השמש היוקדת.

והסתיו בא. השמים מתכסים בקבוצות ציוריות של עננים הנצבעים בגוונים של אדום בשעת השקיעה. לאט-לאט מתחילים עצי הצפצפה להשיר עליהם על האדמה. נועה הולכת ומדשדשת בערימות העלים היבשים ונהנית מקול רשרושם הרך. האדמה חרוצה בחריצים עמוקים ופוערת פיה לגשם שיבוא. וריחו של הגשם כמו ריח משכר שאין לעמוד בפניו. נועה עומדת בחוץ ופורשת זרועותיה לגשם כדי לחוש את טיפותיו הראשונות מרטיבות את גופה. 

ושוב חורף.

נועה גדלה בקיבוץ של פעם, הדבק בערכי התנועה ומאמין בדרכה. התא המשפחתי היה קטן: אבא, אמא, סבתא ונועה. האחים הקטנים נולדו כמה שנים מאוחר יותר. הבילוי עם ההורים היה מצומצם לשעתיים בלבד בשעות אחר הצהרים, ובהן צריך היה לנסות ולהכניס הכל. בלית-ברירה הפך בית הילדים למשמעותי ביותר, והמטפלת לקשר האמיתי לחינוך ועיצוב האישיות של הילדה הקטנה. אבא ואמא האמינו באמונה שלמה בנכונות הדרך וידעו שילדתם נמצאת בידיים טובות. המטפלת, שבילתה עם הילדה כל היום, היא גם הדמות שמשכיבה אותה לישון בלילה ומחכה שתירדם...

זכרונות משעות הבילוי עם ההורים הם הרבה סיפורים שאבא מקריא. טיולים עם אמא לשדות ולכרם כדי לבקר את אבא שעובד שעות ארוכות ויסיים, כנראה, לאחר שנועה תחזור לבית הילדים בערב. ארוחת הערב בבית הילדים היא סיוט עבור הילדה. השעה שבע בערב ונועה צריכה לשוב לבית הילדים, לאכול ולישון. בתפריט היומי: ביצה, חלב וכדומה. נועה שונאת ביצה וחלב... לעזוב את בית ההורים כאשר כל-כך טוב לה שם, רק למען האוכל הנורא וההליכה לישון?

הילדה החלה להיכנס ללחץ בכל ערב. ערב אחד היא היתה בלחץ כה רב עד שנעשתה כמשותקת. ההורים היו בפאניקה מחשש למחלת הפוליו. אך כשהגיעו עם הילדה לבית הילדים, הסכימה המטפלת לוותר לה על כוס החלב והיא קצת נרגעה... ההורים לא הבינו את מצוקתה של הילדה ובמשך שנים סיפרו לה על ה'הצגה' שעשתה להם ועד כמה הם נבהלו. אבל הם מעולם לא חשבו באיזה סטרס הילדה נמצאה. רק ילד לחוץ מאוד יכול להגיע למצב שכזה, מפני שהיא היתה בת שלוש ולא השתייכה לשום חוג לדרמה...

האוכל היה בעיה עבור נועה. היא שנאה חלב, ביצים ואת רוב סוגי הבשר. אבל בקיבוץ כולם צריכים להיות אותו הדבר, לאכול את אותו אוכל. לא היה מקום למיוחדים. את נועה הכריחו לשבת ליד השולחן במשך שעות עם כוס החלב. אבל הייתה לה סבלנות של ברזל ובכלל לא היה אכפת לה שכל הילדים משחקים בחוץ. היא את החלב לא תשתה גם אם יתהפך העולם. והיא לא שתתה אותו... גם היום, ארבעים שנה לאחר מכן, היא עדיין אינה נוגעת בחלב והפכה לצמחונית. ושוב, ההורים, שיכלו לתת תמיכה, גב, סיוע בעת צרה - האמינו במערכת בלב שלם והאמינו בצדקת המטפלת אשר רק רצתה בטובת הילדה.

ובלילה - נועה מפחדת מהחושך. הילדים ישנים והיא ערה במיטה, כל-כך רוצה שאבא ואמא יבואו לראות מה שלומה. שיכסו אותה בשמיכה העבה ושיישבו לידה קצת עד שתרדם... יללות התנים מפחידות ואינן נותנות מנוח. נועה שוכבת במיטתה, קפואה מפחד ואימה, והשמיכה מכסה את ראשה - כדי לא לשמוע... לילה לילה היא שוכבת ערה ומקווה שאולי יבואו אבא ואמא כדי לראות שהיא בסדר, כמו שבאים לילדים אחרים... אבל אבא ואמא נותנים את מבטחם בשומרות הלילה ואינם באים. ונועה פוחדת...

והשנים חולפות. נועה גדלה והיא כבר בת חמש. התא המשפחתי קצת גדל ונולד לנועה אח קטן. היא כל-כך שמחה לעוד אח במשפחה. אך זמנם של ההורים נעשה מוגבל יותר והם צריכים לחלק אותו בין צרכיה של נועה ובין צרכיו של התינוק. הזמן קצר ויקר וצריך להספיק לכולם.

נועה חלתה 'בשנית' והרגישה רע מאוד. בגלל המחלה הוטל הסגר על בית התינוקות ועל אמא נאסר לבוא אל נועה, כדי לא להעביר את המחלה הקשה לתינוק ולשאר הפעוטים. אמא לא ויתרה ובכל-זאת הגיעה לילדה החולה כמה שיכלה, אך בכל פעם לזמן קצר. במשך ימי המחלה לא יצאה נועה מבית הילדים. ההורים היו צריכים לבוא אליה בשעות אחר הצהרים ולהישאר עמה עד אשר הגיעה שעת השינה. עברו יותר משלושה שבועות עד אשר יצאה נועה מההסגר ויכלה לראות את אחיה הקטן.

כעבור שלוש שנים שוב התרחבה המשפחה ולנועה נולד אח נוסף. התא המשפחתי הפך להיות משמעותי יותר ויותר, אך הזמן היה עדיין קצר וצריך היה לחלקו לשלושה. נועה היתה זקוקה לקצת זמן עבור עצמה. רצתה חום, חיבוקים ונשיקות שלא במשורה. רצתה לשמוע שאוהבים אותה. שהיא ילדה יפה ומוצלחת. אבל ההורים פחדו שתתחיל להתנשא אם תשמע שהיא יפה ומוכשרת ולכן מעולם לא אמרו לה זאת.

נועה אהבה מוזיקה בכל נשמתה. היא נולדה עם הצליל, המקצב והשיר ששכן עמוק בתוכה, ושום חינוך קיבוצי משותף לא יכול לקחת זאת ממנה. היא רצתה לנגן, לשיר ולעשות הכל בתחומי המוזיקה. אך תמיד קיבלה תשובה אחת: היא לא תתמיד בכך ולא נראה שצריך לתת לה כלי נגינה כי אין לה בעיות מיוחדות המצדיקות זאת. נועה מעולם לא הבינה מדוע צריכות להיות בעיות כשרוצים לנגן, וכיצד יודעים אם היא תתמיד בלימוד הנגינה אם לא נותנים לה את האפשרות לנסות?

המוזיקה שבתוכה זעקה לצאת החוצה. בכל הזדמנות היא פנתה למחנכת, להורים ולכל הממונים על החינוך המוזיקלי, אך לשוא. נועה התחננה בפני ההורים שיעזרו לה, אך ההורים קיבלו את תשובת המחנכת כ'תורה מסיני' ונתנו לילדה להילחם לבדה מול המערכת הקיבוצית הנוקשה - וכמובן שהיא הפסידה בקרב... היא כל-כך רצתה לנגן, שלפעמים הייתה הולכת עם אחת מילדות הכיתה לשיעור נגינה בכינור, רק כדי להקשיב לכמה צלילים חורקים וצורמים שאותם הפיקה ילדה לא מוכשרת במיוחד אבל עם פרוטקציה...

נועה אהבה לשיר. קולה היה ערב לאוזן ומיוחד בגוון חם ונעים. היא שרה בכל הזדמנות, בעיקר לעצמה, כי את קולה הצלול לא יכולים לקחת ממנה. בקיבוץ לא עודדו ייחודיות ושאפו להביא את כולם לבינוניות והליכה בקו אחד. ניתן דגש רב על יצירתיות בכתיבה וציור, אך מוזיקה אינה שייכת לסקטור זה. 

נועה גדלה בתוך קבוצת ילדים מיום לידתה, אשר צעדה יחדיו לאורך כל שנות החינוך. הקבוצה הייתה הכל. עם הקבוצה למדת כל הזמן, אכלת, דיברת, חיית חיי חברה, יצרת חברויות, טיילת והלכת לישון בלילה. לא לכולם היה קל לחיות עם אותם ילדים לאורך כל-כך הרבה שנים ביחד. נועה לא אהבה את הקבוצה החינוכית. היא חיפשה קצת פרטיות שמעולם לא היתה בנמצא, והעדיפה לקרוא ספר מאשר לשבת ולשמוע את השיחות התפלות על עניינים חסרי טעם ותוכן. נועה מצאה לה את החברות שלה מתוך הקבוצה. אותן חברות שאיתן מצאה מכנה משותף בנושאי עניין ותוכן. חברות שאיתן יכלה לדבר על הדברים שבעיניה היו חשובים באמת.

אך בעיקר נשאה בתואר 'הכותל המערבי'. כולם ידעו שעם נועה אפשר לדבר ולספר דברים שלעולם לא יודלפו לאחרים. נועה ידעה לכבד את הפרטיות והסודות של האחרים. היא לא היתה מעורבת ברכילויות והמריבות הפנימיות בין הבנות. לא רבה עם אף-אחד אבל גם לא הייתה מחוברת עמוק מידי ביחסים בין הבנות.

נועה השתוקקה לפינה משלה. כאשר הגיעה לחדר ההורים בשעות אחר הצהרים, שוב לא נמצאה לה הפינה שלה. היא רצתה לשבת ולשוחח עם ההורים אך זה היה כמעט בלתי אפשרי כאשר כולם ביחד בחדר קטן, שני אחים קטנים וסבתא שרוכבת על כולם ונותנת את הטון. סבתא לא אהבה את נועה וניסתה בכל פעם להסית את ההורים נגדה. היא טענה שהילדה אגואיסטית... הכיצד?! ההורים ניסו לגונן על נועה מפני הסבתא, אך לא היו מסוגלים לצמצם את שעות הביקור שלה והיא המשיכה לבוא בכל יום מהרגע שהילדים באים ועד אשר הלכו לישון.

הפתרון נמצא באופן חלקי, כאשר אמא היתה לוקחת חופש באמצע השבוע במקום השבתות הרבות שנאלצה לעבוד. אמא היתה מזמינה את נועה לפגישות צהרים על כוס תה, מספרת סיפורי ילדות ומשוחחת איתה על דא ועל הא. אך אחר-כך בשעות ה'בילוי' כאשר כולם היו יחד, סבתא ידעה לקלקל את קצת הטוב שהיה קודם לכן.

ושוב הלילות הנוראים. נועה שוכבת במיטה ופוחדת, אך ההורים לא באים בלילה. אבל אבא של יונתן בא... זה החל כשנועה הייתה בת עשר. לילה אחד הוא ניגש למיטתה, כאילו לכסות אותה בשמיכה, אך הושיט את ידו מתחת לשמיכה והחל למשש את גופה. נועה לא הבינה מה קורה ומה הוא עושה ועשתה עצמה ישנה, אך הוא לא הפסיק... בכל לילה הוא הגיע, ניגש למיטתה של נועה והחל ללטפה. נועה הצטמררה ופחדה לזוז, אך הוא אינו מרפה, מלטף ונוגע באיבריה האינטימים ומשמיע קולות מוזרים ושונים מכל מה שידעה.

ושוב נועה פוחדת, אך הפעם מאבא של יונתן... לילה לילה הוא מגיע, ובלילה אחד הוא לוקח את ידה ומכניס לתוכה את אברו הנורא. נועה זועקת ובורחת למקלחת. שעות היא עומדת תחת זרם המים החמים ומשפשפת עצמה בסבון ובעזרת מברשת. אך הליכלוך אינו יורד...

נועה משדרת אותות מצוקה אך איש אינו שומע. היא כל-כך זקוקה להגנתם של אבא ואמא, אך הם אינם מבינים. נועה מתחננת שיבואו אליה בלילה, אך הם טוענים שאין צורך לכך וששומרת הלילה תגיע ותשמור שהכל יהיה בסדר. אבא של יונתן מנצל את המצב וממשיך להגיע אליה לילה אחר לילה. נועה אינה מסוגלת לספר דבר שמא ייפגעו ההורים, המיודדים עם המשפחה, או שמא תיפגע משפחתו של יונתן. היא יורדת בלימודים, מאבדת את יכולת הריכוז ומסתגרת עמוק בתוך עצמה.

נועה בונה עולם משל עצמה, עולם פנימי יפה ששייך רק לה. בעולם זה ישנם סיפורים ואגדות עם הפי אנד והוא עוזר לה לחיות מיום ליום. נועה היא ילדה טובה. אינה עושה בעיות ואינה זקוקה לתשומת לב מיוחדת מטעם הצוות החינוכי, ולכן גם אף אחד אינו רואה אותה במצוקתה. היא זועקת - אך איש אינו שומע ומבין. נועה הולכת ונסגרת עמוק יותר בתוך הבועה של עצמה, הולכת מכופתרת עד צוואר ומאבדת את הביטחון העצמי שעוד נותר. היא ילדה יפה, בהירת שיער, אך מרגישה מכוערת וטמאה.

מהוריה היא שומעת שאומרים שהיא מסוגלת ליותר בלימודים, שבלי מתמטיקה היא לא תסתדר בחיים. אך מי צריך מתמטיקה כאשר בכל לילה מופיע אבא של יונתן, ואיש אינו עוזר והיא לא יודעת איך לבקש עזרה? אולי בעצם היא לא בסדר, ובגלל זה זה קורה לה? אולי היא אשמה?

היא מסתכלת בראי ומחפשת למה דווקא היא ולא מישהי אחרת? בעצם, לא אמרו לה אף פעם שהיא ילדה יפה. אמרו לה שמיכל ונוגה ודפנה יפות, אבל אף-אחד מההורים שלה לא אמר לה שגם היא יפה. ואולי יפה יותר מהן? אז למה אבא של יונתן בא דווקא אליה? היא כל-כך רוצה לשוחח עם מישהו כדי לפרוק את הסוד הנורא, אך אין לה עם מי.

יום אחד נפרץ הסכר. חברה לחדר שומעת את הסיפור ורצה מייד למחנכת שאינה מאמינה בתחילה למשמע אוזניה. לבסוף היא שולחת את נועה לשוחח עם הפסיכולוגית של הקיבוץ שמנסה להוציא את הסיפור ממנה, אך גם פוסקת שהילדה בסדר ואינה זקוקה לעזרה. ושוב נועה לבדה וצריכה להיאבק למען קיומה. אבא של יונתן תמיד נשאר בקיבוץ ולא נעשה לו דבר. הוריה של נועה לא שותפו בסוד ועדיין היו בטוחים שהילדה כמו תמיד - בסדר.

בשלב מסוים ההורים רצו להראות מעורבות בחברה והחליטו לאמץ ילדה מחוץ לקיבוץ, ממשפחה במצוקה, בנוסף לילדי המשפחה. הזמן שנותר עכשיו לבילוי המשפחתי היה קצת יותר מבשנים הראשונות אך עדיין מצומצם. חשוב מאוד היה להשקיע בילדה החדשה כדי שתיקלט בחברה הקיבוצית ותוכל להיות חברה לנועה. בתחילה מצא הרעיון חן בעיני נועה, אך עד מהרה ראתה ששוב היא הנפגעת העיקרית. ושוב, נועה לא מצליחה למצוא אוזן קשבת בחיק משפחתה, כי תמיד היו דברים חשובים יותר. לבדה יותר מתמיד התחילה נועה את גיל ההתבגרות.

הזמן חלף בעצלתיים. הבנות בכיתה החלו לשים לב לבנים ואף החלו חברויות. הן התפתחו ונעשו ל'נשים קטנות'. אך נועה לא הייתה שותפה ולא הבינה איזו משיכה צריכים להוות הבנים. היא היתה עם כולם ועשתה הכל כמו כולם - אך הרגישה אחרת, שונה ומסוגרת. השריון בתוכה גדל והתעצם, הגן עליה היטב מפגיעות העולם החיצון. נועה שידרה לכל עבר 'אל תיגע בי', וזה עבד.

שנות הנעורים חלפו לאט ולנועה היה קשה יותר ויותר עם הביחד. יותר ויותר חיפשה לעצמה פינה קטנה שתהיה רק שלה. חיי ה'עדר' היקשו עליה מאוד. ההליכה המשותפת לכל אירוע חברתי ותרבותי גררו את נועה, אך לא אפשרו לה להחליט מה טוב עבורה. מעולם לא ניתנה לה אפשרות להשאר בחדרה עם ספר טוב במקום ללכת לערב תרבות מטופש שאורגן על-ידי ועדת התרבות של המוסד החינוכי. המחנכים היו באים לכל הערבים ומוודאים מי הגיע ומי חסר. נועה זכתה ל'בירור' מהצוות החינוכי על אי השתתפות באחד מערבי התרבות. מאותו יום - הגיעה לכל הערבים...

נועה לא ממש התעניינה במין השני ולא נזקקה לחבר, עד אשר שמה לב לנער אחד המנסה לכבוש את מבטה. הרגשה נעימה של חום והתרגשות עטפה אותה. עצם הידיעה שיש מישהו בעולם הזה שמסתכל עליה ומתעניין בעצם היותה היא עצמה, גרמה לה להרים את ראשה ולגלות שיש בעולם גם דברים יפים... מאותו יום - הייתה הולכת לחדר האוכל מתוך ציפייה לתפוס את מבטו. אם השיב לה במבט, הרגישה מאושרת ונרגשת. אך היא הסתפקה בכך ולא עשתה מאמץ כדי שהסיפור יתפתח ויהיה לסיפור אהבה. היו חיוכים, הוחלפו גם כמה משפטים ואפילו ישבו יחד באותה ועדה של בית הספר. אך בזה הסתכם הכל.

נועה כנראה שידרה שרחוק יותר לא תהיה מסוגלת לצעוד, ובוודאי שלא תנפץ את החומה שבנתה סביבה. הוא מצא לו נערה אחרת ונועה הרגישה שחרב עליה עולמה. כל מה שרצתה היה מישהו שיהיה איתה, יקשיב לה, יבין אותה, ייתן לה אפשרות לפרוץ סדקים בחומה המבוצרת העוטפת אותה ויפתח בפניה את החיים. אך זה היה קשה ביותר, והנערים המתבגרים לא היו בנויים לכך. רוב בני הכיתה התהלכו בזוגות, ונועה שוב היתה בצד כדי לא להוות את הצלע השלישית. 

בשנתה האחרונה בבית הספר הכירה נועה חייל לא בן קיבוץ, וניסתה לבנות איתו מערכת יחסים של חברות ואהבה. אך אהבה גדולה לא היתה ומערכת היחסים לא היתה טובה עבור נועה. למרות הכל, יחסים אלו נתנו לה קצת ביטחון עצמי ומושגים ראשוניים על היחסים שבינו לבינה.

יום הגיוס הגיע. נועה עלתה על האוטו (ללא ליווי ההורים) עם עוד כמה בנות מהכיתה ונסעה לבקו"ם. מאותו יום השתנו חייה ללא הכר. פתאום לבד. איש אינו מכיר אותה ואת עברה והיא צריכה להציג עצמה כמות שהיא באמת, לא כמו שהחברה בה גדלה מכירה ויודעת. נועה הרגישה הקלה עצומה ואפילו אושר. היא החלה לחייך ולצחוק. פתאום היה לה טוב. היא יצרה לעצמה חברויות עם הבנות בטירונות והיתה מאושרת. כל חוסר הביטחון שהיה קודם לכן, היה כלא היה.

לידה מחדש.

היה זה בוקר אביבי צלול ויפה בו עשתה נועה את דרכה אל 'ביתה' החדש בצבא, על ההר הירוק והיפה כל-כך. הנוף עוצר הנשימה גרם לה התרגשות עמוקה. "כל היופי הזה, ואני בתוכו - שייכת לכאן", חשבה נועה לעצמה וידעה מתוך הרגשה פנימית שכאן יהיה לה טוב. פסגת ההר כוסתה בעננים ולא נראתה לעין. אך משהעפיל הרכב ועבר את מסך העננים - זרחה השמש והנוף היה כמתוך סיפור אגדות. העננים שטו להנאתם מתחת לפסגת ההר בצורות שונות ומשונות והשמש העניקה להם גוונים יפהפיים. הכל זהר מסביב והירוק התמידי של ההר נראה מבריק ונוצץ, עטוף ביופי מדהים. בתוך כל היופי הזה אמורה נועה לבלות את ימיה עד לשחרור...

היא הרגישה שבורכה, קיבלה מתנה מופלאה וידעה שרק במקום כזה תוכל להיות מאושרת.