"פחדתי. כל-כך פחדתי"

אני ניצלתי!!! יצאתי עם שני ילדיי ללא בית, ללא מזונות וללא רכוש, העיקר להישאר בחיים!!! עשיתי זאת!!! 

כשבועיים לאחר שנישאנו התחיל 'בעלי היקר' לאנוס אותי לילה לילה, ובכל פעם שרציתי להתגרש הוא איים עלי שירצח את הבוס שלי (?) ואת הוריי. פחדתי. כל-כך פחדתי. נולד בני הבכור וזה המשיך, ואני שותקת כדי שהשכנים והילד לא ישמעו. הוא היה מגיע למקום עבודתי יחף וכמעט עירום לבדוק שאני לא בוגדת, היה עוקב אחריי, מקליט אותי, ובכל הזדמנות שהיינו יחד והיו מסתכלים עלי היה לוחש לי: נהנית איתו? הוא עשה לך טוב?

עברו הימים ונולד לנו בן נוסף. הוריי נפטרו. קמתי מהשבעה ואמרתי עד כאן! כבר לא אכפת לי למות... אני הולכת על כל הקופה והמוות עדיף... כאן התחיל סוף העולם. ככל שהתעקשתי יותר לקבל גט כך הפכו חיי לגיהינום! יום אחד הוא ביקש שניסע (הוא לא נוהג). נהגתי, וכעבור שתי דקות נסיעה הוא שלף אקדח טעון ודרוך והעביר אותו על גופי תוך בקשה שאחזור בי מבקשתי להתגרש. כך נמשכו להן ארבע שעות כאשר אני רואה כסרט נע את כל חיי. נכנעתי. אמרתי שלא אבקש שוב.

עברו שבועות ומתוך מצוקה נוראית שוב ביקשתי להתגרש. הפעם הוא הגדיל לעשות, הגיע למשרד שלי עם גרזן והתחיל לרדוף אחרי... גם הפעם ניצלתי בזכות אנשים טובים שעמדו בדרכו. ושוב אמרתי שלא אבקש יותר להתגרש, ושוב האונס היומיומי (אם לפחות היה מתקלח.....).

עברו הימים והילדים כבר התחילו לבקש שאתגרש (ילדים בני שמונה ו-12). הפעם הכנתי את אחי והודעתי לו שייתכן וזה הלילה האחרון שלי. זו הייתה הפעם הראשונה בה שיתפתי את אחי במצוקות שלי.... הכנתי גם את בני בן ה-12 שהיום לא יגיע הביתה, שייסע אחרי הלימודים לאחי. הסברתי ל'בעלי' שאיני יכולה יותר, שצריך לפרק את החבילה, ויצאתי מהבית... אמרתי לשכן שבמידה ויראה או ישמע משהו חשוד שיודיע לאחי.

הטלפון לא איחר לבוא וקיבלנו ידיעה שהוא יצא לכיוון שלנו עם שתי סכינים גדולות. הזמנו משטרה. הם הגיעו וחיכו בתוך הבית. לזכותם יאמר שהם הגיעו לפני 'בעלי'.... האדון הגיע כמצופה עם שתי סכינים והחל לצעוק לצרוח שבא לרצוח אותי. השוטרים ניסו להרגיע ולדבר, והוא בשלו!! שתוי כלוט ונחוש!! לאחר מאבק עם השוטרים הוא נעצר, הורחק מהבית להסתכלות.

הוא היה מורחק שנתיים ואז חזר הביתה, לא הודיעו לי שהוא חוזר. ראיתי אותו, לקחתי את שני בניי בלי תיקים, בלי ספרים ובלי כסף, וברחתי. התחלתי להתחבא בכל מיני מקומות בארץ. כעבור שלוש שנים של טלטלות רבות, פחדים, מחסור ומצוקות רבות, קיבלתי את הגט המיוחל. לא לפני שוויתרתי על המזונות! הבית! ובקיצור הכל פרט לילדיי שהיום הם בני 25 ו-21, ושירתו ביחידות קרביות, חסונים ובריאים בנפשם ובגופם. לסיום, זה קשה, זה מתיש, זה מעייף, אבל בסופו של עניין המאבק שווה!!!