"הייתי נכנסת לסטטיסטיקה של מי שלא שרדו"

הייתי צעירה, בת 22, כשהגעתי מהדרום לעיר הגדולה. מי שלקח אותי תחת חסותו היה שותפי לדירה, גבר בשנות העשרים המאוחרות, חתיך, גבוה, עיני תכלת מדהימות, כריזמטי בצורה שלא תיאמן. הוא גרם לי להרגיש הכי-הכי בעולם. הכי יפה, הכי חכמה, הכי נחשקת, מדהימה! נרשמתי ללימודים באוניברסיטה ומצאתי עבודה. מהר מאוד הוא שיכנע אותי שהוא יעזור לי בכל דבר שאצטרך, הרחיק אותי ממשפחתי ומחבריי וחברותיי ובהמשך גם ממקום עבודתי ומלימודיי. הייתי מאוהבת וחשבתי שמצאתי אצלו כל מה שאני צריכה.

אחרי שלושה חודשי היכרות נכנסתי להיריון - כמובן שאחרי שהוא שיכנע אותי להפסיק לקחת גלולות כי הן לא טובות לבריאות שלי (הוא כמובן הבטיח שידאג להיזהר). התחתנו. בערב החתונה הוא הפך למפלצת. הוא הפך לרכושני - אסר עלי ללבוש בגדים שנראו לו חושפניים (אפילו גופיית היריון נראתה לו סקסית מדי), אסור נעלי עקב, אסור להתאפר, אסור ציפורניים ארוכות ולק, אסור ללכת עם תיק נשי. כשראה אותי מדברת עם שכן ברחוב זה הפך לסצינות קנאה שלא ייאמנו. כל מה שנראה לי בהתחלה כמחמיא ונעים הפך לקיצוני ומסוכן. בזמנו, לפני 18 שנה, לא היו פלאפונים, ובכל פעם שהייתי יוצאת מהבית (הוא דאג לעבוד מהבית) הוא היה עושה סבב טלפונים לכל האנשים שאני מכירה כדי לאתר אותי. כסף לא היה לי כמעט, כדי שלא אוכל להגיע רחוק. בהמשך, אם לבשתי בגד שלא מצא חן בעיניו היה שורף אותו עם סיגריות או עושה עליו את צרכיו...

כבר ידעתי שאין לי מה לעשות שם, אך בכל פעם אחרי שעשה משהו אלים, היה בוכה, מבטיח וקונה מתנות. בין לבין הוא הרעיף עלי המון אהבה, אך יחד עם זה דאג להשליט משטר טירור. בשבתות היה נוסע לחברים או חברות ודואג להשאיר את אמא שלו איתי, כדי שלא אלך לשום מקום. בגלל מצבי ההיריוני, לא היה בי את הכוח להתנגד וללכת.

עד שפעם אחת, כשהייתי בחודש השמיני, נפגשתי עם אחותי לארוחת ערב בלי להודיע לו. כשחזרתי, הוא חבט בי בכל כוחו ודפק את ראשי בקיר. שלף מתחת למזרן סכין קומנדו ענקית ואיים לרצוח אותי. צרחתי בכל כוחי ושכנים ששמעו הזמינו משטרה. בימים ההם לא הייתה מודעות כמו היום. השוטרים שהגיעו לא נכנסו לדירה כלל אחרי שהוא פתח את הדלת ואמר שעכשיו הכל בסדר, ושזה לא יקרה שוב. אף שוטר לא בדק מה מצבי ואם אני חיה בכלל. מרוב פחד אני לא פציתי פה באותו לילה.

למחרת אזרתי את שארית כוחותיי ובזמן שהוא היה בעבודה לקחתי את הרגלים וברחתי אל הוריי. בחורה בת 23 בהיריון מתקדם. את הילדה ילדתי לבד ולא חזרתי לשם יותר. מזלי שהיה לי השכל, הכוח וההורים התומכים שעזרו לי, כי אחרת הייתי נכנסת לסטטיסטיקה של אלה שלא שרדו.

היום, הילדה המדהימה בת 17. אני נשואה שוב לבעל מקסים ואוהב, ויש שתי בנות נוספות. לעולם לא אבין מה עשיתי באותו מקום, ואני מסתכלת על התקופה כאילו זו היתה מישהי אחרת שם. עם הילדה הוא לא היה בקשר שנים רבות, אך לצערי, למרות שוויתרתי על מזונות, בית ורכב שהיו לנו במשותף, וזאת כדי שייתן לי ללכת (לא היה קל לקבל גט), הוא לא נישא שוב.

לפני כמה שנים הוא חידש את הקשר עם הילדה בתואנה שהוא השתנה. הוא החל להתקשר בצורה אובססיבית (לעיתים עשר פעמים ביום) וממשיך להטריד אותי ואת הילדה, שאינה מכירה אותו כמעט ואינה מעונינת להכירו. לעיתים הוא אף מאיים שאם לו לא יהיה אותה, גם לי לא יהיה... והיא כבר בת 17. לבית המשפט הוא מעולם לא פנה, כי "אינו מעונין לבזבז כסף בנושא", ציטוט שלו. הוא אינו עובד וחי מקצבת ביטוח לאומי. מסתבר, שלעולם אינך יוצאת מזה באמת.... בגלל איומיו אנחנו מתגוררים בבניין מאובטח עם שומר, ששומר 24 שעות על הבניין. זה יעזור? כמו כוסות רוח למת... זה סיפורי. אני לפחות לא נשארתי שם!!! בהצלחה גם לך.