וזאת שאינה יודעת לשאול

כמה פעמים בחצי שעה עדן הראל אומרת "גדול"? מי שינחש נכון יקבל דיסק של סאבלימינל. מי שידע כמה פעמים בחצי שעה היא אומרת "כאילו" ו"אני לא יודעת" יקבל שניים. נדמה לי שמזמן כבר לא ראיתי פער כל כך עמוק בין מראיינת שנראית כל כך טוב ונשמעת כל כך גרוע.

ערוץ הבידור אמור להיות נישה טבעית לעדן הראל. זה המקום שלה, האלמנט שלה, הרגע הטלוויזיוני שבו היא התגלתה, פרחה ופרצה. אבל כל מה שהעניקה לה האכסניה החדשה זה עיצוב שיער משובח, איפור טוב, וסטיילינג מפואר. בגלגולה הנוכחי, עדן הראל נראית פשוט מצויין. עם זאת, כורסת המראיינת מכווצת את האינטליגנציה של השיח שלה עד למינימום האפשרי.

וזה לא שהראל אותגרה יותר מדי אינטלקטואלית ביום שישי האחרון. בסך הכל התבקשה לראיין את קובי שמעוני, סאבלימינל והמצחייה, יצור חביב, פטפטן, גלוי לב, חם אל הבריות באופן כללי, חתלתול היפ-הופ מיינסטרימי נטול אגרסיות. אבל הראל הפגינה מולו סלנג מקרטע (המנחה הוא לא הראפר, כדאי לזכור), אוצר מילים זעום יותר משל תוכי מאולף (גדול! גדול!) מבוכה לא ברורה וחוסר תחכום.

את שאלותיה הבנאליות עד פחד הקריאה מהדף, כאילו הייתה נשיאת ועד התלמידים שנבחרה לראיין את הרמטכ"ל. לא נשאלה שאלה אחת על שוקו קרלו, לא נשאלה שאלה אחת חתרנית, לא צפויה, חצופה, משהו שיזכיר איכשהו את הנושא עליו מדברים או לפחות את כותרת התוכנית, "נחשפים".

גם השאלות שנשאלו נקטעו על ידי עצמה בשלל היגדי "כאילו, אני לא יודעת" מגומגמים ורופסים, עד שמתבקש לשאול: אם המראיינת כל כך מבולבלת ונבוכה ולא יודעת את נפשה, אולי כדאי לחפש מישהי אחרת? נניח, מישהי שיודעת?

שעתיים של צפייה בשבת של ערוץ 2 מראות שיפור חיובי בהתייחסות לתוכניות הבוקר: אף אחת מהן לא נקטעה בפרומואים. ככל הנראה הוחלט להפסיק את המנהג המגונה והבוטה, המרמז על חוסר אכפתיות וזלזול בלוח המשדרים שמחוץ לפריים. וכך ניתן היה לצפות בריכוז ובאין מפריע בדיון שהוקדש לזכויות הילדים, בהנחיית ליעד מודריק.

הדיון החזיק שלושה פאנלים מכובדים, שהתחלפו בזה אחר זה. בראשון דנו בסמכות ההורית החדשה, בשני דנו בהשפעת המדיה הטלוויזיונית (פרסומות בעיקר) על הילדים, ובשלישי על זכויות הילדים במערכת החינוך.

מודריק מנחה חיננית וידענית, ואורחיה היו כולם מומחים בתחומם, והבהירו היטב את עמדותיהם (אחד החוקים הלא כתובים של תוכניות שבת בבוקר הוא, שמניחים למרואיינים לדבר). ואולם, היה קצת עצוב להיווכח, שגם בתוכנית המוקדשת כולה לדיון על זכויות ילדים, לא השתתף אפילו ילד אחד. בשום פאנל מכובד לא נמצא כיסא קטן פנוי לילד או לנער. הם יוצגו על ידי מי שמייצגים אותם משכבר: הורים, פסיכולוגים, מומחים לחינוך. אלה האנשים שדיברו על הפרטיות של הילדים, על הגבולות שלהם, על הזכויות שלהם, על ההשפעה המזיקה של הטלוויזיה על יכולת השיפוט שלהם.

אפילו בפאנל שהוקדש לזכויות הילדים במערכת החינוך לא נמצא מקום לתלמיד או לתלמידה שישקפו את האופן בו הם חווים את חייהם בתוך המערכת, שנחשבת לאנכרוניסטית ביותר ביחסה לזכויות ילדים. גם שם יוצגו הילדים בדיון על ידי מי שממונה על הנושא במשרד החינוך. כנראה, מי שערך את התוכנית לא היה משוכנע, שזכויות הילדים כוללות בין היתר את הזכות להישמע, או סתם את זכות התגובה.