מבחן הצבעים הרוסי

"בעיתונות, בפורומים באינטרנט ובשיחות פרטיות, אנחנו צוחקים על עמיר פרץ, אשר העז לחשוב שכך, בזול ובסיטונות, הוא קונה אותנו", כתב כאן ארקדי מזין בשבוע שעבר, בעקבות הצהרותיו של יו"ר העבודה על הקורס ברוסית שהחל לקחת. ממה נובעת הרתיעה הכמעט אינסטינקטיבית של ציבור העולים מאותו "דחליל משופם", כפי שכינה אותו מזין, בהציגו את האופן בו מתייחסת העיתונות הרוסית בישראל לפרץ? הרהרתי בדבר כאשר ביקרתי בסופרמרקט הקרוב לביתי באשדוד.

מאחורי הקופה ישבה קופאית אדיבה. יכול מאוד להיות שהיא מהנדסת לשעבר, מורה או אפילו רופאה. אבל פניה

הממורמרות רמזו לי שכאן בארץ היא הצליחה פחות. צריך להעריץ את הקהילה הזו, חשבתי לעצמי. קהילה שבכל מחיר תקום בבוקר ותלך לעבודה. גם אם השכלתם ראויה לעבודה טובה יותר, רגלם לא תדרוך בלשכת התעסוקה. ביציאה בדק את הקבלה שלי מאבטח קשיש, אף הוא הגיע לכאן בגל העליה האחרון. הוא ודאי היה רוגע בנחת על כורסא חמימה בסלון ביתו, אילו חי במדינה מערבית מתוקנת, בה תנאי הפנסיה מקודשים לא פחות מהזכות לעבוד. אבל המאבטח בחר לעזוב את הקומוניזם הכושל של רוסיה לטובת "היד הנעלמה" שלנו.

עמיר פרץ לא מציע להחזיר את הקופאית והמאבטח לימי הקומוניזם של ברית-המועצות לשעבר. הוא מציע כלכלה חופשית, אך יוצא נגד המדיניות שמעניקה "חופש" למדינה להתנער מאזרחיה וזקניה. אך האם אכן משנתו הכלכלית היא שמדאיגה את העולים? אני לא בטוח. מסקרים שנערכו לאחרונה בקרב יוצאי ברית-המועצות עולה, כי יותר ממחציתם דווקא כן תומכים במדיניות כלכלית מסוג זו שמציע פרץ. אלא שבאותם סקרים ממש, התמיכה האישית בו נאמדה בפחות מאחוז. האמנם מדובר כאן בבעיה בהעברת המסר בלבד? בעיה שעשויה להיפתר, למשל, בלימוד רוסית? נראה שמשהו עמוק הרבה יותר. 

חששם של העולים מפני "הצבע האדום" של פרץ הוא מובן. כישלון הקומוניזם, שעיוות את התפישה הסוציאליסטית לכדי בולשביזם לאומני, אימתני והרסני, לימד את יוצאי ברית-המועצות כי רק התפישה הקפיטליסטית המטיבה עם הפרט, מטיבה בסופו של יום גם עם הקולקטיב. אך את חששם של העולים מפני "הצבע השחור" של פרץ אסור לקבל. זוהי גזענות מכוערת, וצריך לקרוא לילד בשמו.

עמיר פרץ לא צריך ללמוד רוסית. הוא צריך ללמוד את הבלתי אפשרי: כיצד להילחם בדעות קדומות ומושרשות ולשכנע

בצדקת דרכו. עליו להבהיר כי דרכו איננה הקומוניזם שהכירו העולים, אך גם איננה הקפיטליזם החזירי של שרון ונתניהו. עליו להגיע אל הרופאה והמהנדס, אל המאבטח והקופאית; לשכנע כי הסולידאריות של אלה יחד חשובה יותר מכל. אם לקופאית יובטח שכר מינימום הוגן ולמאבטח פנסיה מכובדת, אלה יידעו כי בניהם ובנותיהם יוכלו גם כן להיות רופאים ומהנדסים. ולא רק מעמל כבד ללא זכויות כפי שעשו עד היום, אלא גם בתנאים של רווחה, חינוך טוב וכבוד.

שי ניב, עוסק ביחסי ציבור וייעוץ תקשורת