| |
בפוליטיקה כמו בצרכנות
רק באחרונה למד הציבור בישראל איך לנהל מאבק ציבורי יעיל - ראו את המחאה נגד הפרוות של קסטרו ונגד האנטנות הסלולריות. אלא שמגמת "ההתמקצעות" של הציבור נעצרת בסף הפוליטיקה. בדיוק כאן חייב הציבור להתעשת ולמצוא את הדרכים להשמיע את דעתו ולהילחם עליה - לפני הבחירות, במהלכן וגם אחריהן
אחד האתגרים המרכזיים בתחום האחריות החברתית נוגע למחזיקי עניין. לא תמיד ברור מי הם, וגם כשמזהים אותם, לא תמיד ברור מה בדיוק עושים איתם.
כשמדובר באחריות חברתית של גופים עסקיים, נהוג להגיד שחשיבות מחזיקי העניין קשורה באופן ישיר לשיקולים של כדאיות וניהול נכון. אם הארגון יידע מה חושבים מחזיקי העניין שלו, הוא יוכל לתקן את הטעון תיקון ולשפר את הטעון שיפור.
גם אם יש משהו בתפיסה הזו, לא מעט מקרים מצביעים על כך שזוהי היתממות, שכן הארגון יודע מה חושבים מחזיקי העניין שלו ואין לו שום כוונה לתקן ולשפר, פשוט כי זה לא משתלם לו כספית.
מחזיקי עניין יכולים להיות בעלי המניות של חברה ציבורית, נציגי החוק והשלטון, ספקים, לקוחות, עובדי הארגון וגם הציבור הרחב. מבין כולם, דווקא הציבור הרחב הוא הבעייתי ביותר, הן בהצדקת היותו מחזיק עניין לגיטימי והן באופן התקשורת שמתנהלת בינו - כמחזיק עניין - לבין הארגון.
לא מכירים את המשחק
הדברים מורכבים פי כמה, כשבוחנים מערכות פוליטיות, שלגביהן אין ספק כי הציבור הרחב הוא מחזיק העניין בה' הידיעה. אבל מה עושים איתו? ומה עושה הציבור הזה בתוקף תפקידו כמחזיק עניין? על כך התשובה לא פשוטה.
למרות המנטרה המוכרת בדבר הדמוקרטיה היחידה במזה"ת וכו', הציבור בישראל לא באמת מבין את משמעות העניין ואת תפקידו כשחקן מרכזי (או "מחזיק עניין לגיטימי") במערכת הפוליטית. רק באחרונה החל הציבור לגלות את הדרך שבה צריך לפעול, כדי לקדם נושאים חברתיים, והדרך ליישום מלא עוד ארוכה.
בישראל קיימות רבבות עמותות, אך רובן אינו עוסק בהעצמת החברה אלא בפילנתרופיה וגמ"ח, שלמרבה הצער יש בה צורך קיומי רב במציאות של המאה ה-21 בארץ.
בארצות העולם מדברים על NGO - ארגונים לא ממשלתיים: Non Governmental Organizations. בישראל קוראים להם ארגוני המגזר השלישי או ארגוני החברה האזרחית. כך או כך, יש להם עוד דרך מאוד ארוכה כדי להשתוות לרמת המקצוענות, המקצועיות והתחכום של הארגונים הלא-ממשלתיים במדינות המפותחות ואפילו ברבות מהמדינות המתפתחות.
לרמתם המקצועית של הארגונים הלא-ממשלתיים יש חשיבות רבה נוכח יכולתם להגיע לקהלים גדולים ונרחבים ולספק להם במה ממוקדת לפעילות, למחאה, לשינוי. זוהי הדרך שבה מתפתחת ומשתכללת ההתנהלות החברתית של הקהילה - ברמה המקומית או הלאומית.
קבוצות חברתיות כאלו לומדות להגדיר מטרות ויעדים, לגבש אסטרטגיות וטקטיקות להשגתם, לנתח את המציאות ולהעריך מה אפשרי ומה לא. ביכולתן להביא לשינוי אמיתי, באמצעות מאבק מקצועי ממוקד. בקבוצות כאלו יודעים, שלא די בתלונות כלליות, שנמוגות מבלי להותיר אחריהן השפעה של ממש.
למרות שאין בישראל שום התארגנות צרכנים של ממש, ניצני שינוי נתגלו בחודשים האחרונים בדמות המאבקים הממוקדים והמוצלחים נגד אנטנות הסלולר בגבעתיים ונגד מכירת פרוות בקסטרו. כך גם לגבי המאבק, המתקיים כרגע בין תושבי ראשון לציון לבין הרשות המקומית, שהחליטה לאסור האכלת חתולים בעיר - החלטה שרירותית, שעד כה לא הובהר במה שונים חתולי ראשל"צ מחתולים אחרים בישראל, באיטליה, יוון, צרפת או בכל מדינה אחרת.
אלא שמגמת "ההתמקצעות" של הציבור הישראלי נעצרת בסף הפוליטיקה. בדיוק כאן, במקום שבו הפוליטיקאים מפזרים הצהרות זולות על אכפתיות, על חברתיות ועל הצורך "להעצים" את העם (עוד ביטוי אופנתי מיותר), חייב הציבור לשכלל את הגדרתו כמחזיק עניין ואת מיצובו כמי שיש לו מה לשמוע וגם מה להשמיע.
מהות או "לחם ושעשועים"?
נכון, ביום הבחירות ישים כל אזרח פתק בקלפי, ובכך - כביכול - ישמיע את דעתו. אלא שלא די בכך. צריך לעשות הרבה יותר. הדגימו זאת היטב הגמלאים, שקולותיהם פוצצו את ועידת שדרות ואת נאומיהם של השרים אהוד אולמרט וסילבן שלום. התערבותם קרעה מעל פניהם של הפוליטיקאים ומארגני הכנס את מסיכת האכפתיות והבהירה שאין שם דיאלוג, אלא מונולוג שטחי רווי סיסמאות - ומי שלא מוכן לשמוע אותו, מסתכן בספיגת כינויי גנאי ותוקפנות מילולית מהעומדים על הבמה.
בין אותם גמלאים גם אחת, מאשה מזרחי, שכתבה השבוע מכתב פתוח, רהוט, אמיתי ומרגש לשר אולמרט "החברתי", והוא פורסם באתר ynet. רק 40 גולשים הגיבו עליו. על הידיעה בדבר הצטרפותה של שלי יחימוביץ לעמיר פרץ והודעתו כי "היא תהיה שותפה בכירה להנהגת המדינה" הגיבו 780 איש.
נתונים מספריים - עד כמה שהם שטחיים - משקפים מגמות, גם אם זמניות. במיוחד כשמדובר באינטרנט, שם הטוקבקים הפכו כבר מזמן לתחליף של "עם ישראל" או "נהג המונית", שפעם נהגו לצטטו בימי בחירות.
ההבדל בין 40 המגיבים למאשה מזרחי המדויקת, הממוקדת והצודקת לבין 780 המגיבים לסיטואציה יחצ"נית, שטחית ושולית בתיאטרון הפוליטיקה הישראלי, הוא ההבדל בין חברה שנלחמת למען מטרות בעלות חשיבות - ויודעת איך עושים את זה, לבין חברה שעסוקה בוואריאציה חולפת של "לחם ושעשועים" ומעדיפה להתרחק מעיסוק רציני בנושאים קיומיים.
כדי לא ליפול בפח הפוליטיקאים ולא להיות הקהל השבוי של מה שמסתמן כהצגה הכי טובה (והכי זמנית) בארץ, צריך הציבור הישראלי להתעשת, להבין את מעמדו כמחזיק עניין לגיטימי של החיים בישראל ולמצוא את הדרכים להשמיע את דעתו ולהילחם עליה - לפני הבחירות, במהלכן וגם אחריהן.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
