תשוקה למזונות ופידבק קולי

האם התשוקה למזונות מסוימים היא דרכו של הגוף לומר לנו שחסרים לנו חומרים מזינים מסוימים?

פיטר פרסמן מן המרכז הרפואי סדרס-סיני בבוורלי הילס שבקליפורניה, ורוג'ר קלמנס מבית הספר לרוקחות באוניברסיטת דרום קליפורניה, מסבירים:

התיאבון למאכלים מסוימים אינו קשור למחסור ברור ברכיב מזון כלשהו, ונראה שפועלים כאן גורמים ביולוגיים אחרים.

חוקרים השתמשו בהדמיית תהודה מגנטית תפקודית (fMRI) כדי לחקור את הבסיס העצבי לתשוקות כאלה. ההדמיות מרמזות שכשאדם משתוקק למאכל מסוים, מופעלים אזורי מוח באמיגדלה, בסינגולט הקדמי, בקליפת המוח הקדמית ההיקפית, באינסולה, בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הקדם-מצחית האחורית והצִדית. ייתכן שרשת של אזורים עצביים מעורבת ברגש, בזיכרון ובגירוי הכימי-תחושתי של הרצון לאוכל.

התשוקה לשוקולד משמשת דוגמה לכך. מרכיביו של הממתק עשויים להשפיע על תחושת השובע או לשנות את הכמיהה שלנו אליו דרך השפעה על כימיקלים במוח המשפיעים על מצב הרוח, כגון פניל-אתיל-אמין, תיראמין, סרוטונין, טריפטופאן ויוני מגנזיום.

גורמים נוספים, קצתם פשוטים, כמו למשל תכולת פחמימות, עשויים להגביר את האטרקטיביות של מאכל או אפילו לצמצם דיכאון. עוד תמיכה לקשר התזונתי-עצבי מגיעה ממחקר המראה שנטילת נלוקסון, חומר החוסם קולטנים אופיאטיים במוח, מפחיתה את צריכת המזונות המתוקים והעשירים בשומן - ובהם שוקולד. מחקרים בקנבינואידים, המופיעים בדרך כלל במריחואנה, מאירים באור נוסף את הנוירוכימיה של תיאבון בררני. זאת ועוד, מחקר זיהה טווח רחב של נוירופפטידים במערכת העיכול, המקיימים מערכת מורכבת של משובים עם מערכת העצבים המרכזית ומשפיעים על תחושת השובע.

כמה מחקרים מראים שהתשוקה לשוקולד, בעיקר בקרב נשים, עשויה לנבוע לפחות באופן חלקי מתחושת קיפוח או כתגובה ללחץ, מתנודות הורמונליות ומשינויים בריכוזם של נוירופפטידים. פועלות גם השפעות תרבותיות. נשים ספרדיות, לדוגמה, אוכלות כמויות גדולות יחסית של שוקולד, אך מראות תשוקה מוגבלת לממתק. לעומתן, נשים אמריקניות צורכות פחות שוקולד, אך מראות נטייה "שוקולופילית" חזקה.

מה גורם למשוב (פידבק) בגיטרה או במיקרופון?

רוברט ל' קלארק מבית הספר להנדסה על שם פראט באוניברסיטת דיוק מציע את התשובה הזאת:

כמה מנגנונים עשויים לגרום לצליל הצורם והבלתי-נעים הידוע בשם משוב (פידבק). נתבונן תחילה במקרה הפשוט של מיקרופון ורמקול עם הגברה. המשוב מתרחש כשנסגרת "לולאה" בין קלט (המיקרופון) לבין פלט (הרמקול המוגבר). הצליל המוגבר שמפיץ הרמקול מגיע למיקרופון ובעקבות זאת מוגבר שוב ושוב, עד שהרמקול מגיע לרוויה ואינו יכול להגביר עוד את הקלט. יחס מופרז זה של פלט לקלט, הנקרא הֶגבר, מתרחש בתדר מסוים ונובע מגורמים רבים.

בגורמים האלה יכולים להיות המרחק בין המיקרופון לרמקול, העיצוב הכיווני של המיקרופון ושל הרמקול, השפעתם של משטחים מחזירים בסביבה האקוסטית ונוכחותם של מיקרופונים ורמקולים נוספים עם הגברה. כדי להפחית את ההגבר, אפשר לכוון את הגברת האות בעזרת משווה (איקוולייזר).

כשמשתמשים במיקרופון עם גיטרה אקוסטית, הרמקול המוגבר סוגר את הלולאה בין הקלט והפלט כשהצליל שמפיץ הרמקול מגיע לגיטרה. במקרים כאלה, הגיטרה מתחילה לרטוט יתר על המידה בתדר מסוים (לרוב בין 100 ל-200 הרץ), או שהחדר עצמו עשוי להתחיל להדהד וליצור צליל מוחשי.

מנגנון דומה פועל בגיטרות חשמליות. רטיטות מבניות הנובעות ממשוב אקוסטי יכולות להגביר את האות הנוצר על ידי החיישנים, המשובצים בגיטרה כדי לקלוט את הצליל שלה, ולגרום לאי היציבות של המשוב.