חאלד משעל יצא לאחרונה בקריאה לאנשי ארגונו בשטחים לחדש את הפיגועים
נגד ישראל. לראשונה מזה שנים, נפלה קריאתו של מנהיג החמאס בחו"ל על אזניים ערלות. לא, אין זו טעות. ראשי התנועה בגדה וברצועה - מחמוד א-זהאר, אסמאעיל הנייה ושייח' חסן יוסף - נוקטים בימים אלה עמדה תקיפה, השוללת פיגועים נגד ישראל. אין מדובר בתפנית אסטרטגית בעמדת התנועה בכלל, אלא בשינוי טקטי בעמדת "חמאס פנים". הסיבה לכך היא כנראה אחת: נישאים על גל הצלחה, שתחילתו מאז מות ערפאת, חשים ראשי החמאס כי כיבוש המועצה המחוקקת הפלסטינית הופך יותר ויותר להיות יעד בר מימוש. שקט, מתמודדים!
מנגד ניצבת תנועת הפתח. התנועה הנחשבת לזרם המרכזי בחברה הפלסטינית, זו החתומה על הסכמי אוסלו והאמורה להוביל את תהליך השלום עם ישראל, זו שיוסי ביילין בונה על חבריה כפרטנרים להסכם ז'נבה - לא רק שאיבדה כל רסן שלטוני, אלא היא אף מעודדת בימים אלה פיגועים באמצעות "גדודי חללי אל-אקצה" ו"ועדות ההתנגדות העממית", הסרים למרותה. הסיבה לכך יכולה להיות גם כן אחת: לפתח יש חששות כבדים מכישלון קשה בבחירות המתוכננות להתקיים ב-25 בינואר, ובהמשך מאובדן השליטה במוסדות השלטון ובמקורות המימון האדירים המוזרמים לטובת המדינה הפלסטינית שבדרך. גל נוסף של פעולות טרור ותגובות נגד ישראליות יסייע לפתח להימלט מהסכנה האורבת לו בבחירות הללו. או אז, בל נופתע אם סמוך למועד הבחירות ממש יחליט אבו-מאזן לדחות אותן, בטענה הנדושה והשחוקה שלא ניתן לקיים בחירות דמוקרטיות "תחת קני הרובים של ישראל" או ב"צל הארועים הקשים".
מה שמתרחש איפוא בשטחים כיום הוא בלבול יוצרות מוחלט. מפלגת השלטון - הפתח - מדשדשת בבוץ המוטח לעבר ראשיה מכל עבר, ומתקשה להציב רשימות
שמיות שיביאו להצלחה אלקטורלית בקלפי. יש לזכור שמזה חודשים ארוכים נתונה התנועה במסכת של יריבויות קשות, חלקן מאבקים בין-דוריים וחלקן מאבקי יוקרה בין ה"גדתיים" ל"עזתיים". לעומתה, תנועת חמאס - זו המזוהה יותר מכל עם טרור קשה, עם ירי קסאמים ומחבלים מתאבדים - מנהלת מסע בחירות שקט, מרשים וסולידי בסימן של "שינוי ורפורמה", ומציבה רשימות מועמדים אטרקטיביות למדי, הכוללות אקדמאים בולטים, בעלי מקצועות חופשיים, איגודים מקצועיים ואפילו נשים. אחת המטרות שהוצבו בתנועה היא להשתלט על 11 המקומות המשוריינים במועצה המחוקקת לנשים, ולכן ברשימות מופיעות נשותיהם של פעילים בולטים שחוסלו בידי ישראל, כדי לעורר רגשות הזדהות בציבור.
באמצעות יועצים אסטרטגיים וקמפיינרים מקצועיים, מתכנן החמאס לנצל עד תום את האכזבה והתסכול המתמשכים של
הציבור הרחב ממפלגת השלטון המושחתת, ולכבוש כמה שיותר מושבים בפרלמנט בן 132 המקומות. כל סממני הבחירות הישראליים דבקו גם בקמפיין החמאס הנוכחי: הצבעת מחאה של מאוכזבים (חלק גדול מהציבור), "שחקני רכש" (סגן יו"ר הפרלמנט חסן חריישה והמועמד הנוצרי מעזה חוסאם א-טאויל), עריקות פוליטיות (חבר הפרלמנט מג'נין פחרי תורכמאן מהפתח) ו"אג'נדה ביטחונית וחברתית". אם מה שהתרחש עד עתה בבחירות לעיריות ולמוסדות אקדמיים בשטחים הוא בבחינת סימן לבאות, מותר לחמאס להיות אופטימי.
ראשי חמאס, אליבא דדובריהם, אינם מתכוונים להשיג רוב בפרלמנט. הרדיקלים הפונדמנטליסטים הללו בסך-הכל רוצים להציב גוש חוסם, שימנע מהקואליציה הפתח-ית החילונית להגיע למימוש "מפת הדרכים" ההרסנית מבחינתם, או לחתום, רחמנא ליצלן, על הסכם שלום עם ישראל. ברם, במצב הדברים כיום, אם תנועת החמאס לא תיזהר, היא עוד תרכיב את הקואליציה הממשלתית הבאה תוך כיבוש הפרלמנט הפלסטיני. ומה אז? א-זהאר והנייה יכריזו ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם"?
משה אלעד, אלוף-משנה (במיל'), שימש בתפקידים בכירים בשטחים וחוקר כיום את החברה הפלסטינית
