שום גמדים לא יבואו
"איציק ואנשים, זה משהו שלא הולך טוב ביחד. אני, תן לי עולם רק עם אנשים, בלי כלום חוץ מזה, רק אנשים בעולם, אני לוקח". קטע מתוך "שום גמדים לא יבואו", המגולל את קורותיהם של תושבים בעיירת ספר מרוחקת

היום אנחנו יורדים בוואדי בדרך של הסלעים הגדולים. אנחנו רחוקים מהבתים. לא קר לנו ולא חם לנו. הכובע של איציק גדול, יושב עליו כמו קסדה, נעצר רק באוזניים. בחיים לא יוריד אותו, גם בלילה יושן אִתו. רוחץ אותו רק בברז של מקורות בוואדי, ותכף שם חזרה על הראש עם המים עם הכל. אני מת להוריד לו אותו, זה מכער לו את כל הצורה, זה והאצבעות שלו, אבל איציק הוא לא חושב על הצורה שיש לו. פעם אחת בחיים הוא לא ראה את הפרצוף שלו בראי. הולך ככה בחוץ כאילו אף אחד לא רואה אותו.

 

איציק ואנשים, זה משהו שלא הולך טוב ביחד. אני, תן לי עולם רק עם אנשים, בלי כלום חוץ מזה, רק אנשים בעולם, אני לוקח.

 

בשבילו, כל האנשים הם בוגדים. לא רק אנשים, כל דבר. יום אחד הוא עושה לי: תסתכל על הבגדים שלנו איך הם בוגדים בנו. נכון קובי נתן לך בפסח

את החולצה הכחולה? אני מסתכל עליך בהתחלה מתי שנתן לך אותה ואני רואה איך היא יושבת עליך כאילו זה דודי הולך עם החולצה של קובי, התחפש לקובי. עוד יום, גם-כן אותו דבר, דודי הולך עם החולצה של קובי, עוד לא שכחה החולצה של מי היא. אחרי חודש - נגמר, הלכה החולצה מקובי, העבירה את עצמה לדודי. אני רואה אותה עליך מתי שאתה מסתובב אִתה? מאה אחוז שהיא שלך, לא רואים עליה שעברה מבנאדם אחד לבנאדם השני! ו'סתכל דודי איך זה עם המכוניות - בול אותו דבר. בהתחלה שראובן עמר מכר את הטנדר שלו למכלוף, היית רואה את הטנדר נכנס לרחוב, מה היית חושב? הנה ראובן עמר. גם שהיית רואה את הראש של מכלוף בחלון לא היית תופס את זה, היית רואה את זה כאילו מכלוף נוהג בטנדר של ראובן. אחרי חודשיים-שלוש אתה מסתכל על הטנדר עומד ברחוב, אתה אומר בראש: מכלוף. זהו, נגמר. הרכב שכח את הבנאדם שהיה יושב בפנים שלוש שנים. אני מסתכל על הדברים שלנו שאנחנו חושבים אותם שהם רק שלנו, איך שבלי בעיות הם בוגדים בנו. עכשיו תגיד לי אתה, אם המכוניות והבגדים ככה, אז איך שבנאדם לא יבגוד בבנאדם?

 

אנחנו יורדים עוד בוואדי, אני הולך קדימה, לוקח את הדרך שהוא יכול ללכת בלי ליפול. הולך ככה שאתה חושב ששתינו יש לנו אותו בעיה ברגליים. איך שאני שומע את הקול של הנשימות שלו בא עד אלי, אני עושה את עצמי שאני צריך להשתין, או שאני עייף, שכואבת לי הרגל, ואנחנו מוצאים איזה אבן טובה לשבת עליה שתינו יחד.

 

פתאום הוא מתחיל לדבר. מביא את הדיבור לאט. המילים שלו כמו סלעים, ואין לו כוח להרים הרבה כל פעם. "תגיד, דודי," הוא אומר. אני מכיר את ה"תגיד דודי" הזה. זה מתחיל ב"תגיד דודי," ואתה לא יודע איך זה נגמר. פעם אחת זה כמעט נגמר לי במשטרה. "מה אתה אומר, דודי," הוא מביא לי עוד מילים כבדות, "נגיד אתה מחבל, לאיפה אתה בא? לבלוק שלנו?"

 

"לא יודע, מה עשיתי לך שעשית אותי מחבל?"

 

"תחשוב דודי, רגע אחד תחשוב. נגיד אנחנו עכשיו מחבלים. לאיפה אנחנו נכנסים?"

 

"מאיפה היבאת עכשיו את השאלה הזאתי?"

 

"תשמע אותי דודי, אתה אִתי? תישב פה רגע בסלע הזה. תסגור רגע ת'עיניים ותחשוב."

 

העיניים שלי נסגרות לבד. זה הכוח של איציק עלי. בידיים אני יכול לגמור עליו גם שאני חולה, מקולקלים הידיים שלו, אבל בדיבור שלו הוא גומר עלי עם שתי מילים.

 

"אנחנו עכשיו מחבלים, דודי. אני ואתה מחבלים. אתה רואה אותנו? אלף אימונים אנחנו עשינו. הלב שלנו נהיה חזק כמו ברזל מהאימונים, לא רץ פתאום מהפחד. היום שלנו בא. אנחנו עושים חדירה בלילה בגדר של הגבול, לא תופסים אותנו. ככה אנחנו מצה"ל, אין מאתיים מטר ממנוּ לצה"ל, עם כל התאורות שלהם לא עולים עלינו. אתה אִתי?"

 

"אני צריך שתגיד בערבית. אני לא יכול לחשוב שאני מחבל בעברית."

 

"אהלן וסהלן, תפדלו, אללהואכבר! אללהואכבר! רוח מין הון! איטבח אליהוד!"

 

"טוב, עכשיו אני רואה אותנו מחבלים, עם הכאפיות שלנו."

 

"עכשיו דודי, אנחנו בשתים עשרה בלילה. כל הלילה אנחנו הולכים. עשרים-שלושים קילומטר אנחנו הולכים, כל הרובים והפצצות על הגב שלנו. אנחנו זוחלים גם, בשקט אנחנו זוחלים. לא תופסים אותנו. אנחנו מתקדמים. יש לנו מַפה, אנחנו לא מוציאים אותה. אנחנו את הדרך אנחנו יודעים בחושך מכל הימים שלמדנו אותה. אנחנו מתקדמים לפה לוואדי, עד לסלע הגדול, אנחנו מטפסים עליו, אנחנו מרגישים את הקור שלו שאנחנו שוכבים עליו. אנחנו עוברים את העץ האדום, אתה רואה אותנו?"

 

"רואה."

 

"עכשיו מתחיל לנו קצת אור. עכשיו אתה פותח את העיניים שלך, לא לגמרי, משאיר אותם יותר סגורות משפתוחות. בִּד-יוק. עכשיו אנחנו מתחילים לראות את הבתים, רואים את הכבישים, רואים ת'מגדל מים. רק את העיירה אנחנו לא מכירים. אנחנו לא מכירים בעיירה כלום. אתה מבין מה אני אומר'ך?"

 

"מה? מה לא מכירים?"

 

"זה פעם ראשונה שלנו פה, איך נכיר. אנחנו לא יודעים איפה הרומנים ואיפה הספרדים ואיפה התוניסאים ואיפה הבלוקים שהכל רק מרוקאים. כלום אנחנו לא יודעים איפה, אנחנו לא מפה. כלום אנחנו לא יודעים, מי האנשים, מי הילדים, מי הזקנים, כלום."

 

"לא יודעים מכלום."

 

"עכשיו, דודי, תשמע אותי טוב, אם אתה רואה לי פרצופים של אנשים מהעיירה, כל מה שעשינו הלך פַרְש. אם אתה רואה אנשים, אתה מתחיל לחשוב את זה אני אוהב, אני לא יעלה לבית שלו, עם השני יש לי חשבון לסגור. אתה מחבל, אין לך פה לא משפחה, לא חברים, לא כלום. אתה מבין מה אני אומר'ך?"

 

"מאה אחוז מבין!"

 

"עכשיו בא הזמן שלך לבחור בית, עכשיו אתה לבד מחליט לאיפה אתה נכנס. אז מה אתה אומר לי, לאיפה אתה נכנס?"

 

"אני אומר לך דבר כזה, אם אני מחבל ואני הולך פה בוואדי, אני עולה הכי קרוב. הבית הראשון שאני רואה, אני עולה בשביל ישר אליו, נכנס בלי לחשוב פעמיים. לפה, לרכבות אני נכנס. לא ככה, איציק?"

 

"לא, דודי, לא ככה."

 

"למה? תהרוג אותי אני לא מבין למה, למה לא נעלה לרכבות ונגמור?"

 

"אז אני יסביר לך למה. אני עכשיו מחבל, אתה אִתי? אני בוחר טוב-טוב את הבלוק שלי. אני יודע שפה אני ימות, ואני לא רוצה סתם מקום. פעם אחת בחיים הבנאדם מת, לא ככה? וגם אני יודע שיבואו לצלם אותי ואני יהיה בעיתון."

 

"מה בעיתון?"

 

"מאה אחוז אני יהיה בעיתון. מִדָבר כזה אני לא יהיה בעיתון? מי לא רוצה להיות בעיתון? אני מסתכל בבלוקים מה הכי טוב. לא כל הבלוקים טובים אותו דבר בשביל הצילומים שלהם. וגם אני רוצה לעשות מכה. אנחנו מחבלים, אני חושב שאתה שוכח שאנחנו מחבלים. מה יש לנו ליכנס ברכבות? שמה אנחנו דופקים משפחה אחת, ישר קופצים עלינו כולם וגמרנו. עד שאנחנו מתקדמים, כבר שמעו אותנו מכל הדירות ויצאו עלינו כו-לם. אתה מבין מה אני אומר'ך?"

 

"מה אתה אומר לי? שאנחנו לא נכנסים ברכבות? ותראה אותם איך מתים מפחד אלה, שהבית יושב להם על האדמה. המשפחה של רפי, רק שומעים חדירה, אותו רגע על-המקום מביאים את הגרזנים שאבא שלהם מחביא תחת למיטה, יושנים אִתם בלילה. בטח מהקרן-קיימת הביא אותם אבא שלו. מה קרה לך, איציק, נהיית לי חירש? אז לאיפה אנחנו נכנסים, עוד לא אמרת לאיפה, אולי במדורגים ניכנס? מה אתה עושה לי לא, אז לאיפה? בסוף עוד תגיד בבלוק שלנו."

 

"מה אני יגיד לך, דודי, בחיים אני לא בוחר את הבלוק שלנו! בחיים-בחיים אני לא בוחר אותו ככה! אני חושב אפילו אם היה בא לי על הבלוק שלנו, אני לא בא אליו רק בגלל הזבל שלו. רק אם היה נקי הבלוק בלמטה שלו ובלי קשקושים בקירות ובלי הסירחון, אולי-אולי אני בוחר אותו. אולי, לא בטוח. בוא נילך עד לחרוב, נעלה עד שנראה אותו."

 

אנחנו הולכים עד לחרוב, עוברים גם את העצים הגבוהים של הבלוטים, עולים בשביל לאט, עד שרואים את הבלוק שלנו.

 

"בחיים לא הייתי בוחר אותו, דודי," הוא אומר לי, "אתה רואה אותו? 'סתכל איזה מִזְבָּלֶה. כל הזבל של המרובות-ילדים אצלנו למטה בבלוק. היו מנקים קצת, עוד הייתי חושב עליו, אבל ככה? בחיים לא הייתי נכנס ככה, קודם-כל שינקו. זה קודם-כל. ואחרי זה שיסיידו קצת, מה יש, רק מחכים כל הזמן לשיקום שכונות שיבואו לעשות להם. שיעשו לבד. ישימו הרבה מים בסיד, אז גם-כן החומר לא יעלה הרבה, שתי פחים אתה קונה יספיקו לך לכל הכניסה. רק לא יותר מדי מים אתה שם, למה לא ימחוק בסוף כלום."

 

"מה, אתה רוצה שהמחבלים ייכנסו אצלנו בבלוק? זה מה שאתה רוצה, איציק? בחיי התחלקת על השכל, חכה ישמע את זה קובי. על זה אני לא שותק לך, איך שהוא בא מהעבודה אני הולך להגיד לו."

 

"תעזוב אותי מקובי, מה יעזור לך קובי! קנה אותך בכמה גרושים ששם לך ביד לסרט? ושיבואו המחבלים, מה יצא לך ממנו, הא? איך שישמע אותם נכנסים בבלוק, ישר ירוץ לארון כמו שהיה מתאמן כל הזמן, שנייה לא יישאר אִתנו. זה גבר תגיד לי, אחד שעושה אימונים איך להתחבא? גם זה לא אבא שלך שיגיד לך: בוא כפרה, תיכנס אתה לארון, יותר טוב לי שאתה תחיה ואני ימות!"

 

"אפשר לחשוב יש לך משהו יותר טוב, שמענו עליך."

 

"אני אבל אין לי פחד מהם! לא רועד מהמחבלים כמו כל העיירה. שיבואו, שיבואו, לאיציק יש תוכנית בשבילהם. תאמין לי, רק תעשה מה שאני אומר לך דודי, יבכו אלה על הרגע שבאו לפה, גם על הרגע שנולדו יבכו."

 

אחרי זה התחיל להסביר לי את התוכנית שלו. אמר שהבזה אפילו שהיא לא יכולה להרוג אותם, להוציא להם את העיניים על בטוח היא יכולה. גם לא צריך שתתנפל על כולם, מספיק שתרד על המפקד שלהם. ומחבלים איך שהורגים להם את המפקד שלהם הלך עליהם, זה ידוע.

 

אחרי שראה שאני מבין אותו מאה אחוז אמר לי: "לא צל"ש נקבל על זה? מינימום-מינימום צל"ש. אני רק צריך שתדבר עם המתנדב ההוא, מה קוראים לו, זה שמצייר את המקלטים ואת הבטונדות של הפחי-אשפה? שיבוא ישים גם אצלנו איזה ציור. יותר טוב מסיד, יכסה עם זה ככה את כל הגירודים וגם את החרא שמוטי מרח שמה מתי שבית"ר אכלו אותה."

 

"מייקל!"

 

"מה מייקל? מי מייקל? מוטי אברג'יל עשה את זה."

 

"לא אברג'יל, על המתנדב הזה שמצייר אני מדבר אִתך, מייקל קוראים לו. אלף פעם הייתי בבית שלו, גם עשה לי קפה. את מייקל אתה עוזב לי, איציק, אני כבר יגיד לו מה לצייר. זה אומרים לו שׁיָשים הרים עם שלג, שם הרים עם שלג, וגם עצים ומים שנופלים מהסלע כמו בסרטים, ככה עשה בבלוק של שימי. אומרים לו ים עם סירות, שם ים עם סירות. מצדי שיעשה לנו ת'כותל אם הוא רוצה."

 

"כותל? מאיפה היבאת עכשיו ת'כותל?"

 

"ממתי שנסע לירושלים בפסח הוא מת לצייר ת'כותל. עשה כבר אחד קטן בתוך החדר שלו. אתה נותן לו קיר גדול, איציק, הוא מביא לך שמה ת'כותל, אתה נשבע באמא שלך שזה אבנים אמיתיים. רק שאתה שם את היד שלך בקיר אתה רואה את השקר שלהם. וגם עם הדתיים החזקים הוא יעשה לך אותו, עם השחורים. מהגב רואים אותם עם הכובעים העגולים, ועם הפתקים האלה והדשא בקיר. מה שאתה אומר לו הוא שם לך."

 

"כמה לוקח לו לעשות ת'כותל?"

 

"שלוש-ארבע ימים. מקסימום שבוע. בחינם הוא עושה את זה. אתה יכול לקבל אותו בשקיעה, אתה יכול לקבל אותו עם שמים כחולים. עם ציפורים. מה שאתה אומר לו, היד שלו עושה."

 

שמע אותי, חיכה עד שגמרתי, אבל אחרי זה אמר שאני יפסיק להתלהב כל-כך מהכותל.

 

"אפשר לחשוב מה זה הכותל, חתְכת קיר, איפה זה ואיפה אלוהים."

 

אחרי זה אמר שיש לו בעיה קטנה.

 

"אני כל הלילה לא ישנתי בגללה, דודי, דבר אחד בראש שלי, רק חושב על שֵם בשבילה. אין, אין, שיהיה אצלך מישהו ככה ולא תיתן לו שם. יושנת אִתי, ואני לא אידע מה קוראים לה? תאמין לי, המוח שלי עוד רגע נשרף ולא בא לי שֵם, כלום. יבש. קשה זה. לא כלב זה, ציפור טורפת. כלב תגיד לו בלֵקי יבוא, תגיד לו בובי גם-כן יבוא, איזה שם שתביא לו ירוץ לך ישר עם הזנב שלו ככה. רק שהיא יש עליה הרבה כבוד, המקום שלה זה בשמים, אפילו מחרבנת זאת בשמים."

 

"אתה רוצה שם? ברגע אני מביא לך מאה שמות. בשמות של בנות אתה לא מוצא אחד יותר אלוף ממני!"

 

"רק אל תעשה לי אותה ליאת. גם אל תביא לי את המתנדבות שלך מהמרכז קליטה. אתה לא מביא לי שם של אחת שבא לך עליה, אתה מבין מה אני אומר'ך? אני צריך שם שעושה כבוד. לא שם של אחת סתם."

 

"ליאת זה לא סתם אחת! אפילו קובי ומורדי שראו אותה בַּיום זיכרון -"

 

"תעזוב אותי ממורדי וקובי! אני צריך עכשיו שם שאתה אומר אותו זה כאילו שאתה מסתכל עליה על איך שהיא עפה ועל איך שהיא יורדת על משהו ועל איך שהיא טורפת את האוכל ועל איך שהיא קורעת לך את היד עם הציפורניים שלה שהיא תופסת עצבים מהרעב. בגלל שהיא, אפילו שהיא חזקה ולא פוחדת מאף אחד, רק מסתכלים על הצבעים של הנוצות שלה ישר רואים עליה שהיא בת. וגם אל תגיד לי עוד הפעם קובי. אתה, עם קובי מילה אתה לא מדבר על מה איציק אומר לך או על מה איציק חושב לעשות. כבר לא אח שלנו יותר, גמרנו. 'בת אחת אמא עשתה אותו גם אבא של אושרי וחיים, תביא לי עוד בנאדם שיכול להיות שתי דברים ביחד, מה הוא אלוהים?"

 

"דלילה."

 

"מה דלילה?"

 

"דלילה, נקרא לה דלילה."

 

"תגיד, דלילה זה לא אחת מהתורה?"

 

"בטח מהתורה. האישה של שמשון, דלילה. שתי חודשים אתה לא בבית ספר, כבר שכחת על שמשון ודלילה?"

 

"לא זוכר. יצא לי מהראש. דלי-לה. דווקא אני אוהב אותו. יש עליו כבוד, אבל גם הוא לא כבד יותר מדי, יש עליו גם את העדינות שלה. דלילה. תיסלם על השם, דודי, מכה אחת היבאת אותו, בחיים לא היה בא לי בראש. דלילה. יאללה, בוא נביא לה אוכל מהחנות של הבשר, אתה דיברת עם משה שישים לנו בצד מה שהם זורקים שמה? על-הכיפאק אתה. וגם נילך לעשות לה אימונים עם השם שלה, זוכר את הילד בסרט איך היה צועק לה לשמים: קֶס! קֶס! ואיך היתה עפה אליו, זה גם כן צריך אימונים דודי, הרבה אימונים, אתה מבין מה אני אומר'ך?"

 

אנחנו חוזרים לעיירה. עוד הפעם אני רואה את המחשבות של איציק איך הם כבדות. איך עובד הראש שלו כמו מערבל בטון. כל מחשבה שיוצאת מהראש של איציק, אתה רואה אותה אחרי שתיים-שלוש ימים איך היא נשפכת החוצה ונהיית משהו בעולם.

 

אני אם באה לי מחשבה, אני רואה אותה איך היא רק רוח. נכנסת בתוך שקית שמישהו זרק ברחוב ומעיפה אותה עד שרואים רק זבוב קטן בשמים. אחר-כך גם את הזבוב אתה לא רואה. אחרי חמש רגעים, לא תמצא בנאדם אחד ששם לב שנכנסה לעולם מחשבה של דודי.

 

  • "שום גמדים לא יבואו", שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד, הוא ספרה הראשון של שרה שילה. הספר זכה בפרס קרן טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית ובפרס ספר הביכורים תשס"ה של שרת החינוך.

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה שום גמדים לא יבואו
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד