| |
ככה לא בונים תחרות חופשית
המפגינים שמתנגשים עם אלפי השוטרים בכינוס ארגון הסחר העולמי בהונג קונג, אינם היחידים שמערערים על מדיניות הארגון. המדינות המתפתחות בדרום מזרח אסיה ובאפריקה מתלוננות על הסובסידיות ומכסי המגן שהמדינות העשירות מעמידות כחומה בצורה כדי להגן על החקלאים שלהם. במקום תחרות חופשית ופתוחה, פועלות אירופה וארה"ב על פי סטנדרטים כפולים - תחרות חופשית כשזה נוח לחזקים, פרוטקציוניזם והגנה מקומית, כשזה לא נוח להם
מאז יום שלישי, כשנפתחו דיוני ארגון הסחר העולמי בהונג קונג, מתנגשים אלפי מפגינים עם השוטרים המאבטחים את הכינוס. המהומות לא ממש מפריעות למאות הנציגים המכונסים על מעין חצי-אי בלתי נגיש. דחיקת הנציגים לאזור מבודד, שקל לשמור עליו, מסמלת את הכישלון בהידברות בין מי שיש להם לבין מי שאין להם.
הסחר העולמי עמד בבסיס השגשוג הכלכלי הגלובלי של 50 השנים האחרונות. אלא שעד כה הוא התאפיין בחוסר תפיסה כוללת של אחריות חברתית, כך שרק המדינות המפותחות הרוויחו ממנו, בשעה שהמדינות המתפתחות ומדינות העולם השלישי נותרו הרחק מאחור.
המצב הגרוע ביותר נרשם באפריקה, שלא מצליחה להיכנס למגרש המשחקים של הסחר העולמי מסיבות שונות, ובהן מלחמות, איידס וחובות עתק. מצד שני, נרשם שיפור דרמטי במצב העוני של מדינות דרום-מזרח אסיה, שנכנסו בעשור האחרון בעוצמה רבה למשחק הסחר העולמי.
הכלים השלובים
ההשלכות הגלובליות של שיפור הכלכלה האסיאתית מבהירות את השפעתו של חוק הכלים השלובים. כוח העבודה הזול במדינות אלה מאפשר להן להשתלט על נתחים גדלים והולכים של תחומי ייצור ושירותים, ובמקביל גורם לאובדן מקומות עבודה באותם תחומים במערב. אמריקנים, שאיבדו את מקומות עבודתם במרכזי שירות, אינם יכולים להתנחם בשיפור שהביא הדבר לכלכלה ההודית. ממש לנגד עינינו מועברים מוקדי פרנסה רבים למדינות רחוקות, שבהן העבודה זולה יותר. ומה יעשו העובדים במערב? על כך אין עדיין תשובה.
המצב יסתבך עוד יותר, כאשר גם החקלאות תאבד את מעמדה המיוחד בארה"ב ובאיחוד האירופי. אלו ייאלצו לוותר על ההגנה שהם מעניקים לחקלאות - הגנה המהווה סלע מחלוקת עיקרי בדיונים המתקיימים בימים אלה בהונג-קונג.
טענתן העיקרית של המדינות המתפתחות היא נגד הסובסידיות ומכסי המגן שהמדינות המפותחות מעמידות כחומה בצורה כדי להגן על החקלאות שלהן. עשרות אלפי חקלאים בארה"ב ובאירופה מרוצים מאוד על חשבון מיליוני חקלאים עניים ברחבי העולם, המתקשים להתקיים בשוק עולמי. שוק זה מתיימר להיות תחרותי ופתוח, כשבפועל הוא מתנהל על פי סטנדרטים כפולים - תחרות חופשית, כשזה נוח לחזקים; פרוטקציוניזם והגנה מקומית, כשזה לא נוח להם.
צביעות ומוסר כפול
בדיוק למוסר הכפול הזה התייחס ג'וזף שטיגליץ, זוכה פרס נובל בכלכלה, כשדיבר השבוע בהונג-קונג על "הצביעות" של מדינות המערב. נכון שהן מבטיחות שוב ושוב להפחית את ההגנות הכספיות שהן מספקות לחקלאות שלהן, אך בפועל אינן עושות זאת, ודורשות מהעולם החלש להתאזר בסבלנות. שטיגליץ אף הדגיש כי למרות ההבטחות, "מה עשתה ארה"ב בשנת 2001? הכפילה את הסובסידיות החקלאיות".
הכל מכירים את הטענה הפופולרית, לפיה מי שיכול לגבות מחירים, לשלוט בשווקים, לקבוע מהלכים כלכליים - זכותו לעשות זאת. תומכי הטענה מפגינים אמונה עיוורת בכוחות השוק, וגורסים כי יש בכוחם לעצור או לעכב מהלכים בעלי השלכה כלכלית שלילית.
אם הדברים היו כה פשוטים, קשה להניח שהמדינות המפותחות היו טורחות לשבת בדיונים כלכליים גלובליים ולנסות להגיע להסכמים רב-לאומיים. יתרה מכך - אם הדברים היו כה פשוטים, אנשים כמו שטיגליץ לא היו חושבים שהמערב צבוע ויוצאים נגד ההחלטות הכוחניות שלו.
תפיסת האחריות החברתית מבדילה בין שורה תחתונה פיננסית לבין שורה תחתונה כלכלית. קיימים לא מעט ארגונים, המפגינים הצלחה פיננסית תוך גרימת נזק בלתי הפיך לסביבה, לחברה או למדינה. למרות ההצטיינות הפיננסית, הם מהווים איום כלכלי ולא נכס.
חברה אנושית, שרוצה להמשיך ולהתפתח ולהבטיח את קיומה האלמנטרי, חייבת להבטיח הצלחה כלכלית ולא רק הצלחה פיננסית. לשם כך עליה לזהות את הסכנות האורבות לעצם קיומה של בסיטואציה של פערים עמוקים והעצמת קיטוב.
אותה "צביעות", שעליה מדבר שטיגליץ, היא לא יותר מאשר תרגילי השהיה של המערב, המודע היטב לכך שבשלב כזה או אחר יהיה עליו לוותר ולסגת ממדיניות הפרוטקציוניזם, כדי לפתוח את השוק לתחרות חופשית באמת.
בינתיים, כל עוד הדבר אפשרי, מנסות המדינות המפותחות - ובראשן ארה"ב והאיחוד האירופי - לדחות את הקץ בעזרת מלל אינסופי ומפגשי פסגה עקרים. נוכח זאת, שבות מדינות G20 (גוש המדינות המתפתחות, הכוללות גם את סין והודו רבות העוצמה) ותובעות בהונג-קונג את הורדת ההגנות החקלאיות של המערב.
שקר הפילנטרופיה
על פי נתוני ה-OECD, הסובסידיות שמעמידות 30 המדינות העשירות לחקלאים שלהן, כדי להגן על תוצרתם, עומדות על 305 מיליארד דולר. כדי לרחוץ בניקיון כפיים, הן משתתפות במשחק הפילנטרופיה הגלובלי, ותורמות למדינות החלשות סכומים נכבדים, המגיעים עד כדי 50 מיליארד דולר. לא היה צורך בתרומות אלו, אילו נמנעו החזקים מחסימת החלשים ואיפשרו גם להם להשתתף במשחק התחרות החופשית.
כלכלה חופשית זה לא רק פתיחה גלובלית של סניפי מקדונלד'ס, מפעלי קוקה-קולה או גיור תוכנות מיקרוסופט. כלכלה חופשית זה גם פתיחת המחסומים על השווקים. כמו שמדינת ישראל נאלצה לוותר על תעשיית הטקסטיל הבלתי כדאית, ייתכן כי חקלאי ארה"ב ייאלצו לוותר על גידול הכותנה (המכונה בטקסס "הזהב הלבן"), אם המימשל יפסיק לסבסד אותם.
הדיונים על הסכמי הסחר העולמיים משקפים לא רק את מצוקת המדינות העניות, אלא גם את הלחצים שבהם שרויות המדינות המפותחות. הן מתקשות לשנות את הרגליהן ולהסכין עם העובדה שבעולם הולך ומשתנה, במוקדם או במאוחר גם הן ייאלצו לשנות כמה מהמנהגים הבעייתיים שלהם, ובעיקר - לוותר על מדיניות הפרוטקציוניזם, שדוחקת את המדינות החלשות אל מחוץ למשחק העולמי.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
