שתף קטע נבחר

חג מסך הזהב

חודשיים עמלה הסלבריטאית על מציאת הבגד המושלם לחג "מסך הזהב", רק בשביל ש"הקרייריסט" יחריב לה את הערב קבל עם וארז טל

שני החגים האהובים עליי ביותר הם חג פורים וחג "מסך הזהב", שמאפשרים לי כל שנה להתחפש למי שלעולם לא אהיה. בזמן שבחג פורים אני תמיד מתחפשת למשהו מפתיע ומקורי, בחג "מסך הזהב" אני באופן אובססיבי מתחפשת לאותו הדבר: שחקנית הוליוודית. למרות שיש הבדלים תהומיים בין שני החגים (האחד דתי, השני חילוני. לפני פורים אני אוכלת אוזני המן כמו משוגעת ולפני "מסך הזהב" אני מסתפקת בנשנוש גזרים), בשניהם אני משקיעה המון משאבים בתקווה לקצור את הפירות: תמונה טובה באחד העיתונים.

 

חודשיים לפני חג "מסך הזהב" ובזמן שכולם עסוקים בהעמדת פנים שאין להם שום עניין בחג, בעוד הם נלחמים בסתר על מקומות הישיבה הכי טובים באולם, אני נערכת לליל הקודש במלוא הרצינות ויוצאת לחיפוש אחרי הבגד המושלם. אחרי הכל, מה שבאמת מעניין את הברנז'ה זה לא מי זכה במה, אלא מי לבש מה ובעיקר מי השמינה מהשנה שעברה וכמה נינט הורידה. רגע לפני הייאוש הגדול מצאתי את הבגד המבוקש, כך שהכל היה מושלם מבחינתי, עד ש"הקרייריסט", שנכנס לחיי רק לאחרונה, הודיע לי באקט של רומנטיות שהוא ישמח לצעוד איתי על השטיח האדום.

 

מכיוון שחג "מסך הזהב", בשונה משאר חגי ישראל, מעודד אגוצנטריות, ציניות וקטנוניות, ניסיתי להניא את "הקרייריסט" מהרעיון המיותר להצטרף אליי. ניסיתי את "זה טקס ארוך, וזה אומר שלא תוכל לעשן שלוש וחצי שעות", וניסיתי גם את "רק שתדע לך שלפגוש את מירי בוהדנה במציאות זה מה זה מאכזב. עדיף לך לא לפגוע בפנטזיה שלך". אבל הוא התעקש לפרגן לי. החלטתי להתנחם בעובדה שיהיה לי נהג צמוד לערב ושאחסוך לעצמי מאה שקלים על מונית להיכל התרבות בפתח תקווה.

 

בערב החג, אחרי שנחלצנו מפקק תנועה מסורתי של שעה ורבע, מצאנו את עצמנו בפקק שמלות אנושי וילדים היסטריים שצרחו את גרונם למוות בכל פעם שפרצוף מוכר חלף מולם, בלי לעשות שום הפרדה של כבוד בין אנג'ל, יעל גולדמן או עלמה זק. כולם מבחינתם היו שווים אותה עוצמת צווחה דציבלית, די מעליב. אחרי שנפנפתי לשלום לילידים והתעלמתי בחינניות מביג ושורטי, שהתעקשו לעשות פרובוקציות בשקל, ומרמי שבא בלי רונן - או אולי זה בעצם היה ההפך (אני אף פעם לא יודעת מי זה מי), שיגרתי את "הקרייריסט" לעמדת הנשנושים והלכתי לעבודה, כלומר להתראיין. התחלתי את המסלול אצל שרון איילון, שלא הפנימה את העובדה שחיי מסעדנית מחמיאים לה יותר מחיקוי צרוד של קארין מגריזו, והתעקשה לראיין עוברים ושבים לאתר אינטרנט קיקיוני בו היא משלימה הכנסה בימים אלה.

 

המשכתי לעשות פרצופים מסוקסים לצלמים, סימנתי ל"קרייריסט", שהיה עסוק בנשנוש טוסטוניי סלמון זעירים, שאוטוטו אני מתאחדת איתו, והמשכתי לג'נגל את עצמי ממיקרופון למיקרופון - עד שכיסיתי את כל גופי התקשורת שנכחו במקום, כי כך ציווה הקדוש ברוך הוא לעשות בחג "מסך הזהב".

 

"מאמי, ראית איך כולם התנפלו עליי?", רטטתי מהתרגשות כשסיימתי את מסע הכומתה לסלב הממוצע והודיתי לאלוהים שהשאיר את נינט מאחורי הקלעים, כך שלא גנבה ממני את הפוקוס. "הקרייריסט", שלא בקיא בנהלי החג, הביט בי זעוף ומלמל משהו על זה שהפקרתי אותו למשך ארבעים דקות ושלפחות הייתי יכולה להציג אותו.

 

"להציג אותך בפני מי?", שאלתי.

 

"הצלמים והעיתונאים", ענה לי "הקרייריסט", שהתגלה כגרסה הגברית לחנה בבלי, הגורו לנימוסים והליכות במקרה הרע, וכרודף פרסום במקרה הרע עוד יותר. ניסיתי להסביר לו שאם הייתי מציגה אותו ל"עלוקה הדוחה" ול"דודה המרכלת" שנכחו במקום - כולם היו עטים עלינו ועורכים תחקיר מקיף של מיהו, מהו, כמה הוא מרוויח, אם הוא כבר הציע לי נישואין והאם השמועה שנפרדנו למרות שאנחנו מכירים רק שבועיים וחצי נכונה.

 

"מותק, אתה כל כך לא מבין את התעשייה הזאת. עזוב את זה. תיהנה. נדבר על זה בבית", סיננתי לעברו מתחת לשפמפם שהורדתי בצהריים, תוך כדי שזייפתי חיוך ופוזה לצלם של "לילה" שבדיוק חלף על פניי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. "הקרייריסט" עיקם פרצוף ונדם. בשביל להחריב לי סופית את החג הודיעה לי מפיקת התוכנית ש"הקרייריסט" לא יוכל לשבת לידי, מכיוון שכל השחקנים בסדרה צריכים להידחס לשורה פוטוגנית עבור מצלמות הטלוויזיה ושהוא ייאלץ לשבת כמה שורות מאחורי העורף שלי. מצד שני, "הכוכבת", שישבה כמה כיסאות ממני, קיבלה כרטיסים לאמא שלה ולאחותה, ולא עזרו שום הסבריי ל"קרייריסט" שלמרות שאני סלבריטאית, אני לא היא. זה כנראה היה הפסלון ששבר את גבו של "הקרייריסט", שהכריז: "אין מצב שאני נשאר פה עוד שנייה אחת. אני חותך הביתה. את באה איתי או שאת נשארת פה?".

 

"ברור שנשארת, מותק", עניתי לו בחיוך, מקווה שהוא מתבדח איתי, "אני לא יכולה ללכת עכשיו. עוד לא ראו אותי בטלוויזיה".

 

"אבל כבר צילמו אותך לכל עיתון אפשרי. בשביל זה את פה, לא? אחרי הכל, זה לא שיש לך באמת מה לחפש פה. הרי לפלרטט עם עופר שכטר את יכולה גם בבראסרי. יש לך שתי דקות להחליט", הוא הציב לי אולטימטום.

 

"ואיך אחזור אם אתה תלך?"

 

"עם החברים הפלצניים שלך מהברנז'ה", נבח לעברי, "תיקחי טרמפ עם עדן הראל. את מכירה אותה, לא? אולי רפי גינת או קושניר פנויים להובלה. אני בטוח שכבר תמצאי לך איזה פראייר אחר שישמש לך בתור תכשיט. אני מיציתי פה".

 

אז ככה הלך לו החג, עוד לפני שהתחיל והרבה לפני שזאת שאני שונאת לקחה הביתה פסלון מוזהב שחרבן לי לגמרי את הערב. הלך גם הפרס לתוכנית השנה, ובעיקר הלך המצב רוח שלי. בחג הבא, נדרתי קבל עם וארז טל, אני נשארת בבית. אני לא מוכנה לעבור את הסיוט הזה שוב פעם. אני יודעת שכבר אמרתי את זה בחג פרסי האקדמיה לקולנוע, בחג פרסי המוזיקה ובחג פרסי התיאטרון, אבל הפעם זה סופי ביותר. בפעם הבאה שאני גוררת את עצמי מהבית לאיזה חג זה רק בתנאי שאומרים לי מראש שזכיתי בפרס.

 

נ.ב

בעצם, זה כבוד רק להיות מועמדת. הלוואי שאני אהיה מועמדת.

 

כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.

 

ani-celeb@pnaiplus.co.il

 

לטור הקודם של הסלבריטאית

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים