רק לא בלונדינית

האם לחרדים יש טלוויזיה? אינטרנט? האם הם קוראים את הארי פוטר? מתברר שהחברה החרדית היא לא מה שחשבנו. כך לפחות עולה מהמותחן המצוין "צוואה" ומשיחה מפתיעה ומרחיבת דעת (לפחות דעתם של חילונים גמורים כמוני) עם מחברו החרדי חיים גרינבוים.

גרינבוים, בן 38, כותב ומתגורר בירושלים. הוא היה עורך עיתון "בקהילה", אחד משני השבועונים המובילים בחברה החרדית, וכיום הוא כותב בו טור אישי. מדובר עיתון לא פוליטי, ואמנם גרינבוים נזהר מאוד "לא לצאת באג'נדות". בלי פוליטיקה, אבל עם הרבה יחסי ציבור לחברה החרדית, השיחה עמו קלחה בנעימות וחשפה פתיחות וסובלנות ואפילו שמץ תסכול על המרחק הפעור בין העולם החילוני והחרדי, מרחק שלפי גרינבוים נשמר יותר על-ידי החילוני מאשר החרדי.

"צוואה" התפרסם במגזר החרדי כבר לפני שנה וזכה שם להצלחה עצומה. הספר אף יצא בכריכה רכה, מהלך חריג בשוק החרדי. הוא עדיין נמכר היטב ויצא גם בארה"ב בתרגום לאנגלית. בימים אלה הוא מופץ לקהל הרחב בישראל בהוצאה עצמית. "צוואה" חולף על-פני ההיסטוריה היהודית, מחצית אירופה, ירושלים, בני-ברק ותל-אביב, יש בו מעקבים ומרדפים, סוכני שב"כ וקצת יידישקייט, והוא מצליח לרתק, למרות המגבלות המוטלות מטבע הדברים על כתיבה חרדית.

- הדבר הראשון שהפתיע אותי בספר זה הידע הרב על העולם החילוני. זה אתה, או שזה משקף את החברה החרדית בכלל?

"יש פתיחות הרבה יותר גדולה בציבור החרדי, יותר ממה שנראה, וזו גם האישיות שלי. ההיסטוריה האישית שלי היא לא בדיוק ההיסטוריה של הבחור הממוצע ממאה שערים".

- תסביר.

"נולדתי בבני-ברק, ולפני 35 שנים בני-ברק היתה שונה מהיום. אבא שלי עבד בחברת חשמל וגם אמא שלי עבדה.

המשפחה שלי היא טיפה יותר מודרנית. אז באופן אישי אולי אני קצת יותר מכיר. אבל יש אנשים עם מעילים שחורים וארוכים שהם אנשים מאוד פתוחים. יש הבדל בין שמרנות לנחשלות. שמרנות היא שמירה על ערכים מסוימים, עתיקים. החרדי הוא לא נחשל, הוא שמרן. הוא שומר על ערכים. כל מה שלא נוגד את הערכים שלו הוא מכיר אותו, הוא מתקדם איתו, הוא משתמש בכל הטכנולוגיה. אבל אני לא מוכן לשלם את המחיר של הקדמה ולבגוד בערכים שלי.

"היום מה שהתרבות החרדית מנסה להציע זה כל מה שיש בתרבות הכללית ולא נוגד את הערכים שלנו. ספרי מתח אפשר. יש רדיו, יש מוזיקה, יש סלנג, קורים המון דברים. יש אפילו התחלה של קולנוע חרדי ותיאטרון חרדי. עושים את הדברים מאוד לאט ובזהירות. החילוניות באמת מאיימת על אורח החיים החרדי: החרדי הוא חרד, פוחד, מסתגר בחומות. אני יודע שאני שומר על ערכים שניתנו לפני אלפי שנים, אז אני עושה את ההתאמות בלי לשלם את המחיר".

אויב מספר 1

"צוואה" מלא בתיאורים מדוייקים ומפורטים של ערים אירופאיות. אין בזה שום דבר מוזר, מלבד העובדה שגרינבוים מעולם לא יצא את גבולות הארץ. בשביל זה יש אינטרנט, אבל לא ברור איך זה מתיישב עם המוסכמה החרדית. 

"אינטרנט הוא היום האויב מספר 1 של ההוויה החרדית", מבהיר גרינבוים, "פעם היתה מלחמה נגד טלוויזיה. אבל טלוויזיה זה יותר קל, כי זה בידור נטו. אז אין טלוויזיה - זה חלק מהמוסכמות המוחלטות. זה אולי מה שיכול להבדיל בין חובש כיפה סרוגה לחרדי. האינטרנט הוא גם בידור וגם עבודה. אי אפשר לכתוב היום ספר בלי אינטרנט. אבל מה שהוא מביא אליך הביתה זה הרבה יותר ממה שהטלוויזיה תביא אי פעם. אומרים שהאינטרנט אסור, אבל הוא אסור ככלי בידורי. אני עשיתי לעצמי בחירה, בבית, ודאי אין לי אינטרנט, וגם בסטודיו שבו אני כותב אין לי אינטרנט. אם אני צריך לקרוא על רומא, לראות תמונות, אז אני הולך לידיד, או אפילו לקפה אינטרנט, אני לא מתבייש. אני קצת מצטער שלא טסתי לרומא. בסוף אחרי כל התחקיר, צריך גם להריח את זה. בספר הבא שלי, שהוא על מקסיקו וטקסס, אני חושב שאסע. אתגבר על פחד הטיסות שלי ואסע".

לכתוב ספרות מתח בחברה החרדית ובעצם גם לקרוא ספרות כזו, זה לא נחשב ביטול זמן?

"אני הראשון שכותב ספרי מתח בשמי האמיתי. קודמי השתמשו בשמות עט ולאחרונה הם נחשפים, יוצאים מארון הספרים. וזה בגלל ההתפתחות שהחלה לפני עשר שנים, כשגילו שיש צורך בזה. הנפש האנושית רוצה לקרוא על מקומות רחוקים וסיפורי מתח, אבל עדיין היתה תחושה של חוסר נוחות. כתבו בשמות עט: ח.אליאב ומ. ארבל הם שני סופרי המתח המובילים. כבר את הטור שלי בעיתון כתבתי בשמי האמיתי. זה מפני שאני דווקא חש כלפי הקורא החרדי סוג של שליחות -

להעשיר את מדף הספרים החרדי. אני גר בירושלים, יש אצלנו ספריה חילונית גדולה פי עשר מהספרייה החרדית. ההיצע הוא מאוד קטן ואני רוצה להציע לקורא החרדי ספר שהוא יכול לקרוא, בלי בלונדיניות. אנשים כל כך שבויים בעניין הזה של שם בדוי לסופר, כשהדפסתי את אחת הגרסאות לספר, האנשים שם, שהכירו את הסיפור מהעיתון, אמרו לי, אתה חיים גרינבוים? איך קוראים לך?"

"צוואה" התפרסם בהמשכים בעיתון "בקהילה" לפני שיצא כספר. גם הספר הבא שלך יתפרסם בעיתון?

"כן. זו מדיה מאוד חזקה כי אין אצלנו טלוויזיה. זה גם כלי נהדר לקבל פידבקים מקוראים ובמיוחד בציבור שלנו שהוא מאוד מעורב. זה שיפר את הספר בצורה משמעותית".

וזה לא פוגע במכירות אחר כך?

"מתברר שלא. היו הדים נהדרים. כל הציבור החרדי דיבר על זה. למשל, יש בספר קטע שבו ראש השב"כ, ירון כספי, שכמובן זו פרפרזה על ירון זהבי מחסמ"בה..."

רגע, רגע, אתה שוב מפתיע אותי, איך זה שילד חרדי קורא חסמ"בה?

"כשאני הייתי ילד בבני-ברק החברה החרדית היתה יותר מרוככת מהיום, וגם הרחוב החילוני היה יותר מרוכך... בכל אופן, ירון כספי נותן לגיבור, נתי קאהן, את מספר הטלפון האישי שלו. בספר כתוב סתם מספר טלפון, אבל בעיתון כתבתי מספר טלפון אמיתי והקלטתי הודעה: 'שלום כאן ירון כספי, אשמח מאוד אם תגידו לי מי הוא הרוסי ובין האנשים שיענו יוגרל הספר 'צוואה''. קבלתי אלפי טלפונים. שני אנשים עלו על הפתרון. לבחור ישיבה אחד גם נסעתי, כי רציתי לפגוש אותו, לדעת מי פתר את החידה. זה היה אחד מכור, שקרא כל פרק ושמר אותו".

כשכתבת את הספר חשבת גם על הקורא החילוני? לקרב אותו לעולם החרדי, למשל?

"לא לקרב במובן של להחזיר בתשובה. עובדה שבספר לא החזרתי אף אחד בתשובה. אגב, החרדים לא כל כך אהבו את זה. אני חושב שהחרדי יותר מכיר את החילוני מאשר החילוני את החרדי. אני נפגש איתך בבית קפה, אני הולך לבנק, למשרד הפנים. החילוני הממוצע פחות פוגש חרדים. אז אם דרך הספר הוא יוכל לפגוש, אם פתחתי איזה חלון קטן אז הרווחתי פה משהו. כי יש פה את הסיפור החרדי - מה זה רב, מה זאת ישיבה, דברים שאני אפילו לא מזהה כי הם טריוויאליים ושגרתיים בשבילי".

- עוד דבר שהפתיע אותי זה שהספר מאוד ציוני. התברר לי שהרבה ספרים שכתבו חרדים עוסקים למשל, בשב"כ. למה הנושאים האלה כל כך פופולריים, בייחוד בהתחשב בעובדה שלא כל החרדים משרתים בצבא?

"אני חושב שזה מעיד על האמביוולנטיות של החרדי הקלאסי כלפי הציונות. יש אנשים שבוחרים להיות אנטי ציונים והם מתנגדים למדינה. החרדי הקלאסי הוא מישהו שחי פה. ההפי-אנד אצלו זה שהמדינה תנצל, לא חלילה תכחד, ואם הוא לא לומד בישיבה הוא הולך לצבא. בואי לבני-ברק ותראי כמה חאקי יש - אנשים לא יודעים את זה".

- אולי, אבל זה לא באחוזים גדולים.

"נכון, אבל זו לא שלילה מוחלטת. אנחנו באמת מאמינים שהתורה מגנה על עם ישראל. אבל אני חושב שהספרות מוציאה מאוויים מסוימים. עוד דוגמה - רוב הילדים בבני ברק מתחפשים בפורים לחיילים".

- אתה מתכוון למאוויים מהסוג של הגיבור בספר, שרוצה לברוח מהישיבה ולהתגייס לצבא במלחמת ששת הימים? 

"בחור בן 18 שצריך ללמוד בישיבה ולא ללכת לצבא - זה לא תמיד כיף לו. בגיל 18 אתה רוצה ללכת לגבעתי או לגולני. אתה לא רוצה לשבת וללמוד כל היום מול איזה ספר עם אותיות צפופות. זו לא תמיד הבחירה הקלה ללכת לישיבה. האמירה שאני מביא בספר היא האמירה המקורית והמדויקת והיא ההשקפה החרדית לפני כל מה שהתווסף עליה: אם אתה לומד ואתה באמת עושה את חובתך, ואם אתה באמת מאמין שהתורה מגנה על עם ישראל - אז תעשה את זה. אם לא - אז תלך לצבא".

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא כישלון החינוך הנוקשה. הגיבור מורד בסופו של דבר באביו, שמנסה לכפות עליו אורח חיים של לימוד קפדני. לדברי גרינבוים זהו נושא לא פשוט בחברה החרדית, נושא שלא כל אחד מעז לכתוב עליו. "אני חושב שצריך לחנך את הילד בגבולות. למשל, הרבה אנשים בחרו לתת לילד שלהם לקרוא את הארי פוטר עד הספר הרביעי, שהוא יותר תמים. בחמישי כבר יש כל מיני נשיקות. אני למשל, אומר לילד שלי, 'את זה אנחנו קוראים ואת זה לא'. הרבה יותר קל להגיד 'אל תקרא הארי פוטר, זה חילוני, זה לא בשבילנו', אבל זו בחירה קלה שאחר-כך אתה משלם עליה מחיר. תלמד את הילד שיש גבולות והוא יפקח על עצמו. זו בחירה יותר קשה, אבל לדעתי היא נותנת תוצאות יותר טובות בסוף".