קדימה לחמאס?

סקר שערך מכון טרומן גילה כי מחצית הציבור הישראלי תומכת במשא ומתן עם החמאס, אם הוא יוביל להסכם שלום. יותר ויותר ישראלים סבורים כי על "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" אפשר לסמוך, וכי איתה ניתן להגיע להסדר קבע בתנאים נוחים יותר. כפי הנראה, הציבור בארץ שכח שהאידיאולוגיה הבסיסית של חמאס שוללת מכל וכל את קיומה של מדינה יהודית (או נוצרית) בחיק ארצות האיסלאם; רק למאמינים באללה, היא קובעת, יכולות להיות זכויות פוליטיות באזור, ונגד ישראל יש להפעיל את נשק הג'יהאד "עד שיחסל אותה האיסלאם כשם שחיסל את קודמיה".

לאש"ף, כזכור, נדרשו שלושה עשורים - מאז הקמתו ב-1964 ועד 1993 - כדי להכיר בישראל. ערפאת וחבריו לא בחרו לעשות זאת מאהבת ישראל, אלא מההכרה בכך שסיכויי העם הפלסטיני לזכות במדינה משלו מותנים בהכרתו במדינת ישראל בגבולות 67'. המשא ומתן עם ישראל הביא את ראשי אש"ף לוויתורים מפליגים, נוסף לוויתור ההיסטורי על 78% מפלסטין. כך, אף שגינו את ההתנחלויות כבלתי חוקיות, הם קיבלו את העיקרון שישראל תספח חלק מהן במסגרת חילופי שטחים. ואף שעמדו על תביעתם של פליטים פלסטינים לשוב אל בתיהם שאבדו ב-48', הם היו מוכנים לקשור זכות זו למנגנון יישום, שיציג חלופות שונות בפני הפליטים, תוך הגבלת מספר השבים לישראל גופא למספרים אפסיים.

זאת ועוד: הפלסטינים היו פתוחים לחלוקת מזרח ירושלים, תוך הענקת ריבונות לישראל בחלקיה היהודיים, לרבות בעיר העתיקה והכותל המערבי. הם ויתרו על הקמת צבא, החזקת נשק כבד וכריתת בריתות צבאיות. הם הסכימו לשימוש ישראלי במרחב האווירי והאלקטרו-מגנטי שלהם, כמו גם להחזקת שניים-שלושה בסיסי התרעה במדינתם ולנוכחות בינלאומית במעברי הגבול. אבל הציבור הישראלי לא התרשם מעמדות אלו, והיום הוא בוחר להתלהב מהפרגמטיות שמפגין החמאס בהפסקת האש הזמנית, שנובעת כל כולה משיקולים פנימיים של רווח והפסד.

תוצאות הבחירות ברשות ישפיעו על עתיד החמאס, כמו גם על עתיד התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. תומכי הסדר הקבע, המייחלים לניצחון פתח, סבורים כי שילוב חמאס במוסדות אש"ף בהתאם לכך יכריח אותו ליישר קו עם ההחלטות הקודמות שזה קיבל כנציג העם הפלסטיני המוכר בעולם, ובהן: ההכרה ב-242, ההכרה בישראל וביטול הסעיפים שקראו להשמדתה. מנגד, ניצחון של החמאס בבחירות למועצה המחוקקת יאפשר לאבו-מאזן להתפטר סופית מתפקידיו ולהכשיר את הקרקע להשתלטות חמאס על מוסדות אש"ף, באופן שיקל עליו לאשר מחדש את עיקרי האמנה הקוראת להשמדת ישראל. ובינתיים, תמיכת הציבור הישראלי בשיח עם החמאס רק מחזקת את הגורמים הפלסטינים, הסבורים כי לא צריך להכיר בישראל או

לחתום עימה על הסדר קבע כדי להוציאה מהשטחים.

שרון, ש"זיגזג" עד כה בכל אבן יסוד במדיניות שבשמה נבחר, נותר נאמן רק לחתירתו להבטיח כי "אין פרטנר" להצעותיו בצד הפלסטיני. הוא הבטיח "שלום", אך עדיין לא מצא את התוכנית המדינית לכך, למעט "מפת הדרכים" החלולה. הוא הבטיח "ביטחון", אך את עימות הדמים הצליחו לעצור לתקופה מוגבלת מובארק ואבו-מאזן בעיקר. הוא הכריז כי "דין נצרים כדין תל-אביב", אך אץ להתנתקות כדי לעצור את התמיכה ביוזמת ז'נבה, אשר הצביעה על שותף לפשרה. הוא הכריז כי "הגדר היא אשליה", ומיהר לבנותה בשל לחץ מהציבור שממערב לקו הירוק.

כעת, באם יתרחשו החילופים בשלטון הפלסטיני, יוכל ראש הממשלה לטעון - והפעם בצדק - כי אין פרטנר. הוא יאמר שחמאס - אף כי נבנה ממדיניותו החד-צדדית - הוא בחירתו של העם הפלסטיני, ועל העם הזה - אף שבאותו סקר נמצא כי 55% ממנו מסכימים להשארת גושי ההתנחלויות - לשאת באחריות לבחירתו. דגל החד-צדדיות שמוביל שרון יזכה לעדנה; לא כך עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים. אלו יידחקו לדפוסים הישנים של אלימות ללא פשרות, עד שיקומו מנהיגים אחרים המאמינים בצורך בפשרה. נותר רק לקוות שהדבר לא יקרה מאוחר מדי מבחינת החלום הציוני על מדינה יהודית דמוקרטית.

אל"מ (במיל') שאול אריאלי, מיוזמי הבנות ז'נבה