שתף קטע נבחר

מוכרחים להיות מצוברחים

זו היתה שנה של קוף ענק ולא מעט פינגווינים קטנים, שנה של כמה סרטים מעולים לצד המון סרטים איומים, שנה טובה לקולנוע האמריקאי, שנה רעה לקולנוע הישראלי. זו היתה 2005, שעוד שנייה נגמרת. אל דאגה, 2006 תהיה לא פחות מדכאת

215 סרטים הוקרנו השנה בבתי הקולנוע, ממוצע של כארבעה סרטים חדשים בשבוע. מספר כמעט זהה למספר הסרטים שהוקרנו בארץ ב-2004. אבל אילו סרטים ראינו השנה, מישהו זוכר? אני מניח שכל אחד ייזכר בקלות בכמה סרטים טובים שהוא ראה, ובכמה סרטים פחות טובים. אבל 215 סרטים? מישהו ראה את כולם? מישהו ראה אפילו

חלק? "דאגון", מישהו ראה? ואת "חזירי דיסקו"? ואת "אלביס מלך לנצח"? ואת "גברים בכל מחיר"? או "גבר גבר"? "אופק נסתר"? "סודות וצללים"? מאיפה הגיעו הסרטים האלה? מי צפה בהם ואמר "וואלה, 'אלביס מלך לנצח' יהיה שוס בארץ"? ההצלחה של סינמה סיטי גורמת לבעלי בתי הקולנוע לבנות עוד אולמות, עוד קומפלקסים ועוד מגה-פלקסים, וצריך לא מעט סרטים כדי להאכיל את כל המסכים האלה מדי שבוע (ואכן, היו לא מעט שבועות השנה שבהם יצאו שמונה-תשעה סרטים בבת אחת). אבל למה את הבררה? למה את הסרטים מתחתית החבית? מילא, אם כל הסרטים המדוברים בעולם היו מגיעים אלינו ואיתם גם שאריות נידחות, מילא. אבל כל כך הרבה סרטים בעלי זמזום מעניין נזרקו השנה על ידי המפיצים שקשה להבין - בפעם האלף - איך הם מחליטים מה יגיע ומה לא. האם "לאייר קייק" ו"מהומה בשנחאי" היו מצליחים פחות מ"משחקים נסתרים"? האם "סרניטי" היה מביא פחות קהל מ"שבועת השחקנים"? האם "אימה באמיטיוויל" היה נכשל יותר מ"החשכה"? האם לא הגיוני יותר להזדרז להביא את "המסור 2" במקום את "ציידי המחשבות"? ולמה משבצת לב דוקו, שאמורה לקדם קולנוע תיעודי, לא מפגינה בקיאות ורעב ולא מזדרזת להביא את הסרטים התיעודיים המדוברים כרגע בעולם, למשל "איש הגריזלי" של ורנר הרצוג? (לשאלות האלה המפיצים לרוב עונים "אתה לא מבין הרי בעניין ההפצה, ואתה לא יודע אילו שיקולים עומדים מאחורי ההחלטות". והם צודקים, אין לי מושג. אני רק יודע שהתוצאה הסופית, זו שנראית על המסך, לרוב מביכה).

 

ולחדשות הטובות: הסרטים העלילתיים הבאמת מדוברים השנה, לפחות בתקשורת האמריקאית, הגיעו ארצה. החדשות הלא פחות טובות: היסטריית הפיראטיות ושיטות השיווק הגלובליות של האולפנים רק גורמת לסרטים להגיע לכאן יותר ויותר מהר. זו ברכה אמיתית. עכשיו לא צריך לחכות לסרט עד בוש. אם תוך שלושה חודשים הוא לא מגיע ארצה לקולנוע, הוא יגיע לדי.וי.די. הסרטים הגדולים והקופתיים, אלה שעדיין שומרים על חלונות הפצה של שישה עד 12 חודשים בין הקולנוע לדי.וי.די, לרוב יגיעו ארצה לקולנוע תוך מקסימום ארבעה שבועות.

 

חוץ מסרטי האוסקרים. זה מתיש בכל פעם מחדש, אבל זה דפוס קבוע (שלעיתים, מה לעשות, מוכתב על ידי האולפנים בחו"ל): הסרטים המדוברים של סוף השנה מגיעים אלינו בשליש הראשון של השנה הבאה. האם באמת "הר ברוקבק", "מינכן" ו"סוריאנה" הם הסרטים הטובים של 2005? את זאת נדע רק ב-2006. וכך גם ניצולי האוסקר הקודם, וכוכבי סיכומי השנה בעיתונות האמריקאית מלפני שנה, מופיעים במצעד הסרטים הטובים של "סינמסקופ" רק כעת: "מיליון דולר בייבי", "הטייס", "קרוב יותר" ו"הים שבפנים". הם זיכרון עמום של החורף הקודם, אבל הם רשמית מסרטי 2005. האמת, לא חשבתי שיגיע סרט שיצליח להתחרות בעוצמה של "מיליון דולר בייבי". אבל "היסטוריה של אלימות" עשה את זה. בסופו של דבר, כדי להנציח את הדילמה שלי, חילקתי ביניהם את תואר סרט השנה, כש"היסטוריה של אלימות" מנצח בחלקיקי המילימטר. יש בשני הסרטים משהו מאוד דומה, מעין עיון מפוכח במיתולוגיות האמריקאיות ופירוק מבריק שלהם, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה קולנועית. "מיליון דולר בייבי" הוא סרט שבא מהבטן, "היסטוריה של אלימות" בא מהראש. "מיליון דולר בייבי" הוא חשבון נפש, "היסטוריה של אלימות" הוא התחשבנות באומה צמאת כוח ונוטפת דם. שניהם סרטים ערמומיים מאוד מבחינת הפעלת ההזדהות של הצופה, וגם מבחינת יכולת הניתוח שלהם כטקסטים אידיאולוגיים (כל אחד יכול לראות בסרטים האלה כמגינים על השקפת העולם שלו. אני כמובן, רואה בהם טקסטים ליברליים מפוכחים ואנטי שמרנים).

 

ויש עוד קו שמאחד את הסרטים האלה. משהו קודר, מלנכולי, טרגי, אפילו מיואש. קלינט איסטווד, כך נדמה, הרים ידיים סופית מהחלום האמריקאי ומגאולה דתית ב"מיליון דולר בייבי"; חאווייר בארדם הרים ידיים סופית מגאולה דתית ב"הים שבפנים"; פול האגיס, התסריטאי המופלא של "מיליון דולר בייבי", מתאר את תקתוק השעון עד להתפוצצות הגזעית הבאה באמריקה ב"התרסקות"; האני אבו עסאד מתאר תקתוק שעון פחות מטאפורי ב"גן עדן עכשיו"; מייק ניקולס מתאר את חומר הנפץ ההרסני שנמצא בבסיס מערכות היחסים הזוגיות בין גברים ונשים ב"קרוב יותר"; מרטין סקורסזי (כרגיל) מראה שלהיות חזק ועשיר זה לא מספיק כדי להציל את עצמך מעצמך, וגם גיבורו ב"הטייס", כמו רוב גיבוריו, דוחף את עצמו אל מעבר לישועה; "קינג קונג", "מלחמת העולמות" ו"באטמן מתחיל" הם לכאורה סרטי לונה פארק מסחררים, אבל למעשה הם משלים חברתיים קודרים, לרגעים טראגיים, המראים שאויבו הגדול ביותר של האדם זה הוא עצמו; וגם ב"אני, אתה וכל השאר" ו"עמוק במים", למרות האווירה המשועשעת, יש תחושה של ניכור והתפרקות.

 

אין אחווה בסרטים האלה, אין נחמה (ואולי זה רק בעיני המתבונן). הנחמה היחידה היא הסרטים עצמם. מול ערימות עצומות של חרא, 20 הסרטים האלה (12 הסרטים ברשימה, שבעת הסרטים ברשימה השנייה והסרט הישראלי המצטיין), היו באמת מצוינים, מהסוג שאזכור שנים. יש סרטים כאלה שנורא מתרשמים מהם, ואף נהנים מהם במהלך הצפייה, אבל שמשהו בהם מתפוגג עם הזמן (מה שהופך אותם ראויים לצפייה עדיין, אבל לא לצפיות חוזרות, שזה מה שמבדיל בין סתם סרט מוצלח, ובין סרט שנכנס למאגר הקלאסיקות). אבל הסרטים האלה נחרתו בי, אני משתוקק להיתקל בהם שוב. בעצב התהומי של "מיליון דולר בייבי", בדחיסות מאיצת דפיקות הלב ל"גן עדן עכשיו", בארסיות החדה כתער של "היסטוריה של אלימות", במהלומות מערערות הערכים של "קרוב יותר", ובאקסצנטריות הארטיסטית, הכמעט אוטיסטית, של "עמוק במים" ו"אני, אתה וכל השאר". ובאמצע, בול באמצע, נמצא "וואלאס וגרומיט, הסרט", פשוט כי זו הקומדיה הכי מצחיקה של השנה, סרט מופלא לגמרי ועדות נדירה ונכחדת לקולנוע שנעשה, באופן המילולי ביותר, בעבודת ידיים.

 

ומה בשנה הבאה? אתם בוודאי כבר מחכים ללהיטי הקיץ, המתפמפמים כבר בבתי הקולנוע: "שודדי הקריביים 2", "משימה בלתי אפשרית 3", "פוסיידון", "צופן דה וינצ'י". "V for Vendetta" המסקרן יגיע עוד לפני כן, באביב. אבל כבר אפשר לשגר מבט אל החורף הבא, שבטיח להיות לא פחות קודר. אני למשל, מחכה בדריכות ל"כל אנשי המלך" של סטיב זאייליאן עם שון פן. סטיבן סודרברג יוציא השנה שלושה (שלושה!) סרטים: "בועה" הקטן והניסיוני, "הגרמני הטוב" עם מאט דיימון ו"צ'ה" עם בניסיו דל טורו. "דרים גירלז", עיבוד למיוזיקל מברודוויי שאמור להיות שילוב בין "ריי" ו"שיקגו" (עם ביונסה בתפקיד הראשי), לא ממש מגרה אותי אבל כבר זוכה להייפ מצד דרימוורקס, האולפן המנוח. מרטין סקורסזי מכין את "The Departed", רימייק שלו ל"מדורי הגיהינום" ההונג קונגי. סופיה קופולה חוזרת בזמן ל"מארי אנטואנט", קלינט איסטווד הולך למלחמה ב"דגלי אבותינו", וגם אלילי הפולחן דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום") וריצ'רד קלי ("דוני דרקו") יגיעו עם סרטים חדשים ומאתגרים. וגם "X men 3" בדרך. יהיה, יו נואו, עגום.

 

הסרטים הכי טובים של השנה

 

1. "היסטוריה של אלימות", במאי: דייוויד קרוננברג וגם "מיליון דולר בייבי", קלינט איסטווד

 

2. "מלחמת העולמות", סטיבן ספילברג

 

3. "הים שבפנים", חאווייר בארדם

 

4. "גן עדן עכשיו", האני אבו עסאד

 

5. "התרסקות", פול האגיס וגם "קרוב יותר", מייק ניקולס

 

6. "וואלאס וגרומיט, הסרט", ניק פארק

 

7. "קינג קונג", פיטר ג'קסון

 

8. "באטמן מתחיל", כריסטופר נולן

 

9. "הטייס", מרטין סקורסזי

 

10. "עמוק במים", ווס אנדרסון וגם "אני, אתה וכל השאר", מירנדה ג'וליי

 

פרס הצטיינות מיוחד לסרטים שמאוד אהבתי, שמאוד ניסיתי לדחוס לעשרת הגדולים אבל לא הצלחתי: "לדפוק חתונה", "קינסי", "דרכים צדדיות", "שנים של אירוסים", "מיליונים", "המחנכים", "מלכה אחת ומספר מלכים".

 

סרטים שאהבתי בצפייה ראשונה אבל קצת נמוגו בצפייה שנייה: "מחול הפגיונות", "2046", "השיבה", "הטירה הנעה", "משמרת לילה", "פרחים שבורים".

 

הסרט הישראלי הטוב של השנה: "עטאש".

  

לא שכחנו גם את הסרטים המאכזבים של השנה

 

היו המון סרטים רעים, ואפילו איומים. אבל לרשימת הסרטים הרעים נכנסים רק אלה שהגיעו אלינו עם ציפיות מסוימות, או שהיתה בהם יומרה כלשהי. בעיקר, סרטים שלא ציפינו שיהיו כה זניחים. הנה הסרטים הרעים, בסדר האל"ף-בי"ת:

 

"ארבעת המופלאים". אין לי בעיה עם סרטי קומיקס, ואני לא מזדעזע מדי מסרטים אידיוטיים. אבל אני כן מתבאס מסרטים שבהם גם אין כישרון וגם אין שמץ הנאה.

 

"בליפ". זה דווקא נראה כמו סרט תיעודי עשוי היטב, עד שמקשיבים לתוכן. סליחה, מה אתם אומרים? זה נשמע כמו ג'יבריש. וסליחה, מי אתם? מי האנשים שאומרים את כל הדברים האלה, מה הסמכות שלהם, מה הידע שלהם, אילו אינטרסים הם מקדמים. גם אם מתעלמים מהעניין שבמרכז הסרט עומדת אשה שמאמינה שהיא מכילה את רוחו של הכוהן הגדול של יבשת אטלנטיס, עדיין לא ברור איך הם עושים את הקישורים הנסיבתיים בין מדע ותודעה. רוצים סרטי מדע רוחניים? לכו על "קונטקט", הגרסה של רוברט זמקיס לספרו של קארל סייגן (גם אסטרונום דגול, וגם אדם בעל אמונה ונשמה), או על "קיצור תולדות הזמן", סרטו של ארול מוריס שגם מנסה להסביר את עיקר תורתו של סטיבן הוקינג, וגם משלב את סיפור חייו יוצא הדופן.

 

"זיכרונותיה של גיישה". הסרט הזה יוצא השבוע ומיד נכנס להיכל הבושה. רוב מרשל, שביים את "שיקגו" ללא חזון אבל עם המון אנרגיה, מתגלה כבמאי רע להפליא. אפילו כרומן רומנטי אקזוטי הסרט הזה לא עובד.

 

"מזימות זרות". התקציר הבטיח את אחד הסרטים המרתקים של השנה, צוות השחקנים והיוצרים יצר ציפיות עצומות, אבל הסרט התגלה כמפח נפש שלא מצליח להיות לא מותחן ולא פוליטי.

 

"משפחת הקיסרים". אני מת על פינגווינים, אני יכול לבהות בהם שעות. לכן הסרט הזה היה תגלית בעיניי: מעולם לא ידעתי שהם יכולים להיות כה משעממים.

 

"עיר תחתית". הסרט הדוחה של השנה.

 

"36 תחנת משטרה". סרט צרפתי רב תקציב ועטור כוכבים שמנסה להסוות בעזרת הרבה תנועות מצלמה ומוזיקה חזקה, עלילה ממש דבילית וחסרת היגיון. בקרוב הרימייק האמריקאי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"היסטוריה של אלימות". מקום 1
"מלחמת העולמות". מקום 2
"וואלאס וגרומיט, הסרט". מקום 6
"קינג קונג". מקום 7
"עמוק במים". מקום 10
"ארבעת המופלאים". האידיוטים
"זיכרונותיה של גיישה". היכל הבושה
לאתר ההטבות
מומלצים