המראות והקולות, המגיעים אלינו בימים אלה משטחי הרשות הפלסטינית, מחייבים אותנו לשאול את עצמנו: מה בעצם קרה כאן? מה קרה לחברה שבמחצית שנות ה-90 החלה להיראות כמדינה בהתהוות, הממתינה רק למועד הכרזת עצמאותה, ועתה נראית כאוסף מקרי של כנופיות מזויינות? היכן נטמנו זרעי הפורענות? מה היו השגיאות שהביאו להידרדרות זו? ניתן למנות עשר שגיאות גדולות - חמש מהן בצד הפלסטיני וחמש בישראלי.
מצד הפלסטינים:
- דמוקרטיית הרובים. לשווא דורשת ישראל שוב ושוב מהפלסטינים "לפרק את תשתיות הטרור". לפלסטינים אין תשתיות טרור - יותר נכון, לתשתיות הטרור יש פלסטינים. מורשתו של יאסר ערפאת, שניתן לנהל מו"מ לשלום במקביל למאבק המזויין, תיכון כנראה לעד. כן, לפלסטינים זכות ראשונים על המונח "דמוקרטיית הרובים".
| מורה נבוכים |
|
| מה קורה ברשות? / עלי ואקד |
|
האם יהיו בחירות? כמה מפלגות יתמודדו, ומה זה אומר על מעמדו של החמאס? מי שולט ומהם מוקדי הכוח בשטח? ומה קורה עם הפסקת האש שהסתיימה? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
- היכן האלטרנטיבה לחמאס? המנהיגות הפלסטינית בלבלה כהוגן את צאן מרעיתה במסרים כפולים. איזו אלטרנטיבה בדיוק מהווה הרשות כשהיא בו-זמנית בעד הטרור - ונגדו, כשהיא קוראת לג'יהאד נגד ישראל - ובמקביל "מגנה" אותו? הג'יהאד האיסלאמי עדיף עליה בטרור, החמאס - בדאגה לרווחה. הרשות יכולה לעבוד על העולם המערבי ועל חלק מאיתנו שהיא שווה משהו - אבל לא על בני עמה.
- ימינה (בלבד) פנה. "איפה השמאל הפלסטיני?", שואלים בנאיביות במערב ובישראל. האם באמת מצפים ממי שהתחנך במשך ארבעת העשורים האחרונים על "אחדות המילה ואחדות השורה" להוציא מתוכו אופוזיציה פעילה? אין "שמאל" פלסטיני, יש רק "ימין", ומי שמתנגד לימין - עושה זאת תמיד מהכיוון היותר ימני של המפה.
- הקשר בין הון, שלטון וזיכיון. במערב סברו כי השחיתות הפלסטינית איננה חלק מ"מפת הדרכים". אבל לרחוב הפלסטיני נמאס מחיי ההוללות, מהשחיתות ומההפקרות של הנהגתו האש"פית החילונית. אותו רחוב קבע כי לא ייתכן שלחברה, שרובה מצוי מתחת לקו העוני, תהיה ממשלה של בעלי מונופולים. במאבק בחברון, למשל, ניצח מספר המתפללים במסגדים את מספר תחנות הדלק של ג'יבריל רג'וב.
- הטרור המילולי של התעמולה. הפלסטינים חיים בתוך בועת תעמולה שקרית. גדוד מסבירנים מבית מדרשו של התועמלן סאיב עריקאת הוא המוציא לפועל. צעירים עוברי מסך ומיקרופון, דוברי אנגלית רהוטה המקבלים שכר אגדי, עוסקים יום ולילה בשיווק כל חולייה ורעותיה של הרשות, ככאלה שרק ישראל אחראית להם. לא מעט מזה, כדאי לזכור, מתבצע בתמיכה ובמימון של אירופה.
מצדה של ישראל:
- "ויתורים למען השלום". ימים ספורים לאחר כניסת ערפאת לשטחים - וכבר הוא נתפס מבריח טילי לאו ומבוקשים במסוקו. כאן, בשלהי 1995, לא באינתיפאדה של שנת 2000, החלה האנדרלמוסיה בשטחים. הרוח הרעה שנזרעה בתקופת אוסלו, שעיקרה הוויתור על הטיפול בהפרות ההסכם, העלמת העין מהתעצמות הטרור והמדיניות שפסקה "שקט, עושים שלום" - נקצרת כסופה בימים אלה.
- ישראל המתערבת. בשנות השבעים והשמונים חיזקה ישראל את "האחים המוסלמים" בשטחים כמשקל נגד לאש"ף. שנים אחר-כך הימר פרס על ערפאת, ביילין על אבו-מאזן ואבו-עלא ומופז על דחלאן ורג'וב. מדינת ישראל לא צריכה לחסל את מנהיגי הפלסטינים בטילים; די ב"חיזוקם" הפוליטי והכלכלי כדי ש"יחוסלו".
- מוחמד דחלאן כמשל. שישה חודשים אחרי ששקלה ישראל לחסלו בשל מעורבותו בפעולות טרור, הומלך לפתע דחלאן לשריף הרצועה בחסות ישראל. במבחנו הראשון כ"איש החזק" - השלטת הסדר - הוא התרסק ברעש שרק זה של התפוצצות הקסאם חזק ממנו. שוב הערכת מודיעין שגויה? שוב קונספציה שכשלה? השריף המעונב התגלה כנמושה, כמניפולטור שיווקי ותו לא.
- ה"זובור" לז'נבה. כמה פעמים עוד ימלמלו הפלסטינים של "הסכם ז'נבה" ו"המפקד הלאומי" שצריך לעשות הערכה מחדש אודות זכות השיבה, ויחזרו בהם במהירות ויתנצלו פומבית בעקבות ה"זובור" של התנזים? צריך להבין - כשמדובר בארצות-הברית, עבד-רבו ונוסייבה הם קואופרטיביים, כשמדובר בישראל - הם קולבורטיביים (משת"פים).
- מזרח-תיכון עצלן. תיאוריית "המזרח-התיכון החדש" גרמה לפלסטינים להפוך מעובדים חרוצים לנתמכי סעד עצלנים. ישראל עודדה את מדינות המערב לתמוך בהם כלכלית, והם פירשו את התמיכה כעידוד תרבות ה"שנור". במקום לרכוש לדייג את החכה ואת הרשת, העדיפו במערב לספק לו את הדגים - וכך הפכו הפלסטינים מעובדי אדמה ופועלים חרוצים לצרכני קצבאות סדרתיים. משנוררים ומתפרעים.
משה אלעד, אלוף-משנה (במיל'), שימש בתפקידים בכירים בשטחים וחוקר כיום את החברה הפלסטינית
