בטיפול
הסלבריטאית הושיבה את עצמה על ספת הפסיכולוג כדי לחקור את שורש הבעיות שלה. אחרי 45 דקות היא לא איתרה אצלה שום בעיה, אבל מצאה כמה אצל המטפל
מטפל: אז את מרגישה שאת בדיכאון?
אני: כן.
המטפל: מממ...
אני: מממ?
המטפל: מממ!
אני: מה, מממ, מה? אתה מוכן להגיד משהו במקום "מממ"? אני משלמת לך 370 שקל.
(רגע השיא בסשן הטיפולי שעברתי השבוע)
45 דקות ו- 370 שקל (לא כולל מע"מ), שזה אומר זוג נעליים בסייל הנוכחי של זארה או עקב של נעל בעמנואל, בזבזתי השבוע על פגישה עם הפסיכולוג שה"פמיליה" השרוטה כל כך המליצה לי עליו. לא שממש באתי עם ציפיות לנס רפואי למצבי הקליני, אבל בהחלט אפשר לומר שכגודל הציפיות כך גם היה גודל האכזבות. ומכיוון שמנקודת ההתחלה הציפיות שלי היו מאוד גבוהות לכיוון הנמוך, כך גם היו האכזבות שלי מהסשן הטיפולי שעברתי.
לא שאסי דיין סקסי בעיניי (אמא שלי למשל, חושבת אחרת), אבל בכל זאת הוא הציב איזה רף אסתטי מינימלי המתבקש ממטפלים, וכשהתיישבתי מול ה"ראובן" הפרטי שלי, הדבר הראשון שחשבתי שראוי להניח על השולחן, לחקור אותו ולדבר עליו היא האסתטיקה שלו, או ליתר דיוק, היעדר האסתטיקה של מי שהחליט לדבוק בלוק האדם הקדמון.
מכיוון שבמשך 45 דקות ישבנו זה מול זאת בחדרון קטן שיכול לשמש גם כלוקיישן בסרט תקופתי של הולמרק על השואה, לא נותר לי אלא לבהות בשערות אוזניו ובכתם הלא ברור שצמח לו על הסוודר ולחשוב על הכסף המיותר שהוצאתי על בגד הולם לפגישה הראשונה שלנו בעוד שהנ"ל, ללא ספק, מזלזל בי.
לאחר שהתגברתי על הבדלי התרבות בינינו (ועוד לא אמרתי מילה על השי"ן השורקת שלו), התחילה השיחה עם הצהרת כוונות של "ראובן", שתמציתה: אחריות הטיפול היא עליי, אחריות ההתקדמות היא עליי והאחריות להיות אחראית הוא עליי. בקיצור, "ראובן" הפיל עליי את התיק למצבי הנפשי וחוץ מלהגיד לי "אני לא לוקח אחריות על הטיפול הזה", הוא אמר הכל. רציתי להגיד לו בתמורה להסרת האחריות שלו "שברת? שילמת!", אבל החלטתי לשתוק. מתברר שגם האסטרטגיה הטיפולית של "ראובן" כללה שתיקות, וכך מצאנו את עצמנו שותקים ומהמהמים אחד לשנייה במשך יותר מדי דקות.
"אני מבין שיש לך קושי מסוים בחיים", הרים "ראובן" את הכפפה בשאלה פתוחה ומעורפלת כמתבקש מ"ראובן". "ככה טוענת הסביבה", עניתי בקצרה. "ומה את חושבת?", המשיך. "לא יודעת. תגיד לי אתה", עניתי. הוא שתק. אחרי עשר דקות של קרב שתיקות התייאשתי מההתחכמויות של עצמי, פתחתי את הפה ויריתי במשך 25 דקות רצופות את כל מה שעבר עליי בחודשים האחרונים.
התחלתי בסדרה, עברתי לרכילויות, הכתבות, הביקורות, התגובות ברחוב, המשפחה, האקסים, "הקרייריסט" והאודישנים ובעיקר נורא השתדלתי שלא לבכות. גם כי זה היה מורח לי את האיפור ובעיקר כי אני כבר לא רגילה לבכות בלי טיר סטיק צמוד.
"תני לי תיאור של יום ממוצע שלך", ביקש "ראובן", "איך למשל, מבחינה מקצועית, היה היום שלך אתמול?"
"כמו תמיד, מגוון. ב-08:30 בבוקר צילמתי תפקיד אורח לסדרה חדשה וקיבלתי מחמאות מהבמאי. הייתי מאושרת מאוד. ב-12:00 הייתי באודישן לסדרה החדשה של אסף הראל והמלהקת חייכה אליי פעמיים. יש לי תחושה טובה. בצהריים קיבלתי טלפון מהבמאי בטלוויזיה החינוכית עם תשובה שלילית לגבי התוכנית שהייתי צריכה להגיש ונחתה עליי באסה רצינית, וזה עוד לפני ש'העושקת' אמרה לי שהיא ביטלה את המגעים עם התוכנית שהייתי אמורה להשתתף בה, כי זה "לא טוב לי למיתוג".
"ראובן" שתק, עשה כמה "מממ", שרבט משהו בדף שלו וחרץ:
"את מודעת לעובדה שהחיים שלך הם סוג של רכבת הרים אמוציונלית?"
וואלה?!? והאם אתה מודע לעובדה שאתה מבזבז לי את הזמן עם האבחנות השגרתיות שלך שאפילו החתול שלי יכול לאבחן? ברגע הזה איבדתי את מעט הסבלנות שהיתה לי וקיבלתי חיזוק ללמה מעולם לא הייתי חסידת ז'אנר הברברת הטיפולית.
לקראת סוף הפגישה, ואחרי שהסכמנו על כל מה שהיה להסכים ובעיקר הסכמנו שלא להסכים על הרוב, פנה אליי "ראובן" ואמר לי, "אני חייב לומר לך שאת אשה קשה ומתחכמת". אולי הטקטיקה הפרוידאנית-אדיפאלית-קוגניטיבית-אנאלית היתה אמורה לגרום לי לפרוץ לפתע בבכי או בברברת של מילים, אבל הדבר היחיד שזה הצליח לעורר אצלי (חוץ מאשר את יצר האלימות החבוי) היה את התגובה הבאה: "איזה קטע, ממש הוצאת לי את המילים מהפה לגביך". בשלב הזה של הידרדרות יחסינו ואחרי ש"ראובן" הסתכל בשעון חמש פעמים ברציפות במשך 30 שניות, כאומר: "תשלפי עוד כסף או לכי הביתה!", החלטנו להיפרד ולא כידידים.
בדרך הביתה חשבתי על זה שאני כבר ממש עייפה מלהתחכם כל הזמן ובדיוק ברגע שהייתי שקועה בהגיגים ורחמים עצמיים, איזה אוטובוס שעבר על ידי השפריץ עליי שלולית שמיד גרמה לי להתחיל לבכות. אני לא יודעת אם בכיתי בגלל הבגד החדש שהלך לי, בגלל הטיפול המחורבן או בגלל האישיות המעורערת שלי, אבל דבר אחד אני יודעת, אני מתייצבת אצל "ראובן" גם בשבוע הבא. אולי סוף סוף יהיה לי משהו אחד יציב בחיים.
נ.ב
ורק לשם הפרוטוקול אני מבקשת לציין שזה שיש לי "ראובן" לא אומר שאני משוגעת.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
