בוקר טוב בומביי, לילה טוב מינאקשי

השעה חמש בבוקר. המונית שלוקחת אותנו מהמלון לשדה התעופה לטיסות פנימיות, מפלסת את דרכה ברחובות החשוכים, בין המכוניות המעטות הנוסעות בשעה זו. בומביי עוד לא התעוררה. נהג המונית נוסע לאורך הטיילת של מארין דרייב לכיוון צפון. הדרך הזו מראה את פניה היפות של העיר בומביי והבתים לאורך הטיילת, ולא רק בחסות החשיכה, מזכירים מאוד את הטיילת של ניס בריביירה הצרפתית: שדרה רחבה שמצידה האחד בתים גבוהים מתחילת המאה העשרים, בתווך כביש בן כמה נתיבים ובסמוך לשפת הים טיילת רחבה, עליה נראו גם בשעה מוקדמת זו, כמה מתרגלי ג'וגינג.

אני מתבוננת מחלון המונית ונזכרת בנסיעה אחרת לאורכה של בומביי, שנעשתה בשנה שעברה, בשעה דומה, אבל בחלק שונה של העיר. אז, על פני קילומטרים, לכל אורכם של הרחובות, ראיתי מראות סוריאליסטיים שקשה לשכוח. אלפי אנשים, מסודרים בשורות, עטופים בסמרטוטים, ישנים על המדרכות. שורות של

חסרי בית, חסרי כל, מלבד הסמרטוטים העוטפים אותם. כזו היא הודו ועריה הגדולות בפרט, על הניגודים הרבים הקיימים בה, של עושר רב ועוני בלתי נתפס.

בחמש השנים האחרונות הפכה הודו עבורי לכמעט אובססיה, נכון יותר לומר: אהבה גדולה. כארבעה חודשים בשנה אני שם, ובשאר הימים אני חיה את הודו מהארץ. בכל פעם שאני נוסעת, אני משתדלת לבקר בחבל ארץ אחר, להרגיש את המקום, ללמוד אותו ולנסות להבין מהו הדבר שמושך רבים כל כך להודו.

הפעם (השישית בהודו), בחרתי לנסוע למדינת קרלה, עם גיחות צפונה ומזרחה לשכנותיה קרנטקה, טמיל נאדו, גואה ומהרשטרה. אפשר להגדיר את צורת הטיול כ"תרמילאות משודרגת" - מבלי "להתכלב", אבל גם בלי חמישה כוכבים.

המכבסה הגדולה

בומביי היא בדרך כלל תחנת מעבר עבור מטיילים. מעטים נשארים כדי לטייל באתריה. גם אנחנו, אליס ידידתי ואני, לא התכוונו להישאר אפילו יום אחד בבומביי, אבל מי שמכיר את הודו יודע, שכאן תוכניות נשארות, לעיתים קרובות, רק תוכניות. שינויים בלוח הטיסות השאירו לנו שלושה ימים בין ההגעה לבומביי לטיסת ההמשך. החלטנו לנצל את הזמן לביקור במערות אלורה, כ-400 ק"מ צפונית מזרחית

לבומביי. נסענו לתחנת הרכבת ויקטוריה על מנת לצאת ברכבת הקרובה לאורנגאבאד, אבל עמידה ממושכת מול אשנב התיירים הניבה אכזבה: אין כרטיסים. לא נותר לנו אלא לבלות שלושה ימים בבומביי, עיר בה כבר ביקרנו בעבר.

את אותו יום מאכזב סיימנו במקלחת "באקט" (דלי עם מים חמים) במלון שהצלחנו למצוא ברובע קולבה, הרובע התיירותי של בומביי, אבל את יום המחרת ניצלנו במלואו: את ארוחת הבוקר המאוד מאוחרת שלנו אכלנו במקום נפלא שאני קוראת לו "הבולנז'רי של קולבה" - בית קפה בסגנון צרפתי אבל במחירים הודיים המציע קישים מופלאים, עוגות שהן חגיגה לחיך וקפה ותה ברמה אירופאית.

בהמשך החלטנו לנהוג כתיירות ולא כתרמילאיות. תמורת סכום די גבוה שכרנו מכונית עם נהג ל"סיטי תור", סיור ממוזג באתרי העיר. ביקרנו ב"דובי גהאט", ה"מכבסה הגדולה", אתר ענק מגודר, שבו מאות בריכות קטנות בהן מכבסים ה"דובי וואלה", בחורים חסונים ונמרצים, את כביסת העיר. רוכלת צעירה שעמדה לצידנו הסבירה שה"דובי וואלה", בחורים שהגיעו ממקומות שונים בהודו, מתגוררים בצריפים שסביב ה"מכבסה". היא גם הסבירה שאת שירותיהם של הדובי וואלה מנצלים לא רק לקוחות פרטיים, אלא גם מוסדות כמו בתי

מלון ובתי חולים. ואכן, עשרות סדינים לבנים ומדי צוות לבנים היו תלויים על חבלים מעל לבריכות, לצד כביסה צבעונית של לקוחות פרטיים.

ביקרנו גם בגנים התלויים של בומביי, בפארק קאמילה נהרו ממנו ניתן להשקיף על חוף צ'ופטי המפורסם, חלפנו על פני "מגדלי הדממה" בהם מניחים הפרסים, בני דת זאראטוסטרה, את מתיהם כמאכל לנשרים. עוד היינו בגבעת מאלאבר, שכונת הפאר של עשירי בומביי, במקדש ג'ייני הממוקם על גבעה ובמוזיאון גנדי. ביום השלישי שלנו בבומביי שוב היינו תיירות וביקרנו במוזיאון "פרינס אוף וויילס" המציג את ההיסטוריה האמנותית של הודו באמצעות פסלים וציורים, כלי חרסינה וכלי נשק מתקופות ומאזורים שונים בהודו.

נסיעת הבוקר המוקדמת מהמלון לנמל התעופה, הייתה סיומו של פרק בומביי ובעצם תחילתו של הטיול האמיתי.

האטרקציה של האוטובוס

טסנו לעיר הדרומית קוימבטור בטיסה מצויינת עם חברת התעופה לטיסות פנים "אייר דקאן". חברה זו, אגב, היא אחת מהחברות המציעות את מחירים הזולים ביותר לטיסות פנים בהודו (לדוגמא: כרטיס מבומביי לגואה שעולה ברוב החברות כ-100 דולר, ניתן להשיג באייר דקאן בכ-100 שקלים). כעבור פחות משעתיים נחתנו בשדה התעופה המטופח והנעים של קוימבטור ותוך כעשרים דקות כבר התרווחנו בספסל קדמי של אוטובוס מקומי, שעמד לנסוע כחמש שעות לכיוון דרום מזרח לעיר המקדשים - מדוראי. 

ה"לוקל באס" בהודו ידועים כאוטובוסים רעועים, העוצרים בכל כפר, מעלים ומורידים נוסעים מבלי להתחשב בחלל שעוד נותר בתוך האוטובוס, מה שגורם לרבים מהם

למצוא את מקומם על הגג, או להתלות מבחוץ על החלונות והדלתות.

הפעם זה היה שונה. הספסלים היו מרופדים והנהג השתדל שלא למלא את האוטובוס עד אפס מקום. תיירים מערביים אינם מרבים לנסוע באוטובוסים מקומיים, לכן כל אחד הנקלע לאוטובוס כזה הופך מיד לאטרקציה. ההודים הם אנשים חמים וסקרנים וכשהם נתקלים בזר הם מיד מבקשים לדעת מי הוא, מנין הוא בא והאם הוא אוהב את מה שהוא רואה בארצם. הם שואלים שאלות כשחיוך רחב מרוח עם פניהם, מציעים כיבודים שונים וגם הזר הלא סימפטי ביותר, נכנע לבסוף.

בספסל לשמלאנו ישבו אם ובתה הקטנה ולפניהן אישה מבוגרת שלא הפסיקה לחייך בפה מלא שיניים שזעקו ליישור ודיברה אלינו טאמילית שוטפת, מלווה בתנועות ידיים נמרצות. ענינו לה בעברית, וחיוכה הפך לצחוק גדול. כך זה נמשך כמה שעות כשהבחורה שישבה מאחור ניסתה עם חמש המילים שידעה באנגלית, לתרגם את דבריה של המבוגרת. מסתבר

שהיא הציעה את עצמה כעוזרת בית בביתנו ופירטה בהתלהבות רבה היא את כישוריה המופלאים בתחום.

הישיבה בספסל הראשון מאחורי נהג אוטובוס הודי היא הימור. מצד אחד זהו המקום הטוב ביותר, משום שבו מרגישים הכי פחות את הקפיצות בכביש (ויש הרבה כאלה, בעיקר עכשיו - לאחר המונסונים ולפני שמתקנים את החורים בכביש), ומצד שני צריך לב חזק מאוד כדי לשבת שם ולראות את ההתחמקות, תמיד ברגע האחרון, מן הרכב הבא ממול בכביש הצר, בעיקר כשזה אוטובוס או משאית. הנהג לא האט את מהירותו ולא נסע בזהירות גם לאחר שעברנו בסמוך לתאונה שהתרחשה דקות קודם לכן בין אוטובוס ובין משאית. שניהם היו הפוכים, כל אחד בכיוון אחר של הכביש.

צבעוניות מקודשת

העיר מדוראי התגלתה כאחת הערים הנעימות בהודו. זו אחת הערים העתיקות ביותר בתת היבשת, ובה למעלה ממיליון תושבים ועוד רבים אחרים המגיעים למקדש המפורסם שבה, סרי מינאקשי, כעולי רגל. אתר המקדש משתרע על שטח של כ-60 דונם, ובו 12 מבנים גבוהים (בין 45 ל-50 מטר) מעוטרים לכל אורכם בפסלים צבעוניים מרשימים מאוד של אלים וחיות. במשך כל שעות היום והערב נוהרים אלפי עולי רגל, בידיהם מנחות של פירות, דרך ארבעת השערים של המקדש פנימה אל המתחם, נעצרים לפני פסלי האלים ומקיימים טקסי פולחן שונים. קבוצות עולי הרגל לבושות בצבעים שונים, פניהם של הבאים צבועות בצבעי וסמלי פולחן ומצב רוחם מרומם, עובדה המקרינה על כל האתר אווירה של חגיגיות והתרוממות רוח.

צריך יותר מיום אחד כדי לבקר במקדש. ביקרנו בבוקר וחזרנו לפנות ערב, כדי לצפות בהשכבתה לישון של האלה מינאקשי, אבל למרבה האכזבה לא הורשינו להיכנס לאולם שבו נמצאת האלה, מאחר שהכניסה אסורה ללא-הינדים. העיסוק העיקרי בסיור הערב היה עשרות צילומים שצילמנו את עולי הרגל העליזים שביקשו להצטלם אחד אחד ובקבוצות, וצהלו בשמחה כשראו את עצמם במסך הקטן של המצלמה הדיגיטלית.

אטרקציה נוספת לתיירים בעיר היא קניות. מדוראי מפורסמת בתעשיית הטקסטיל שלה ובדי סארי יפהפיים מכותנה ומשי מתנופפים מעל רחובות שלמים של חנויות טקסטיל . אין ספק, עוד כמה סארים יתווספו לאוסף הפרטי שלי.  

• עוד על מסעותיה של פנינה מרקו בהודו ניתן לקרוא ב"צ'אי שופ של פנינה".