יפה בקרלה על המים

בלי להתכלב אבל גם בלי חמישה כוכבים, פנינה מרקו חוזרת בפעם השישית להודו ויוצאת לגלות ערים ואתרים חדשים. את הפרק הראשון ביומן המסע שלה תוכלו לקרוא כאן .

אני יושבת על מרפסת הגסט האוס שלחוף ורקלה בקרלה ומנסה לתפוס מעט בריזה. כבר לילה, אבל עדיין חם ולח כמו באמצע היום. הצמחייה הטרופית השופעת שבחצר מגיעה עד למרפסת: דקלי קוקוס גבוהים, דקלים בעלי ענפי מניפה נמוכים וצמחים בעלי עלים ענקיים שמדומים להם ודאי תפרה לה חווה אמנו את שמלת הכלולות שלה.

מעבר לגדר המרפסת באר מים עמוקה המכוסה שכבת ברזל, כמוה יש בכל

 חצר כאן ואני משוכנעת שכבר שנים אין משתמשים במימיהן, ואולי כן? הגשם שמטפטף בטיפות גדולות במשך כל הערב מיטיב רק במעט את התחושה הכבדה של חום ולחות.

חוף ורקלה בקרלה אמור להיות אחד החופים באזור שעדיין לא "התקלקלו" ולא התמסחרו מדי, שלא כמו חוף קובלאם - אחיו הדרומי. אבל כל שנה שחולפת הופכת אותו יותר ויותר ממוסחר. רוב תושבי העיירה, שבעבר התפרנסו מדייג, בנו בשנים האחרונות "ארמונות" בני קומה או שתיים בחצרות בתיהם, ובהם חדרים להשכרה לתיירי החורף המגיעים לכאן בהמוניהם.

אין ספק שזהו מקום קסום. השילוב של ים כחול, מצוק סלעי בצבעי אדום ושחור וחורשות צפופות של דקלים ירוקים הוא שילוב מנצח כשמדובר בפנטזיה על נופש. עשרות המסעדות והחנויות שצצו בשולי הטיילת שנבנתה לאורך המצוק מוסיפות צבע ועניין. אבל בכל זאת, משהו חסר לי ולא ברור מה. אולי דווקא חבורות הישראלים העליזים הגודשים את חופי גואה?

קרלה, מסתבר, אינה רשומה ב"מסלול החובה" של מי שהשתחרר מהצבא ויצא לטיול המסורתי בהודו וגם אינה יעד פופולרי בקרב תיירים ישראלים אחרים, וחבל. יש לה, למדינה הדרומית השוכנת לחופה המזרחי של תת היבשת ההודית, הרבה מה להציע, למרות שבין האטרקציות הרבות חופים הם לא הצד החזק שלה.

אל קצה היבשת

את עיר המקדש הקסומה מדוראי עזבנו בנסיעת לילה לא נעימה במיוחד ברכבת לקניאקומרי (קייפ קומורין). הגענו לעיירה הדרומית ביותר בהודו, שהיא אחת הערים הקדושות להינדים ובה המקדש לאלה דווי קאניה, אחת מהתגלמויותיה של פרבטי, בת זוגו של שיווה.

אתרים נוספים המהווים מוקד משיכה בקניאקומרי הם האנדרטה לסוואמי ויוקאנאנדה הבנויה על שני איים סלעיים ואנדרטת גנדי שבה נשמר חלק מאפרו של המנהיג הלאומי. מלבד אלו משמשת קניאקומרי אטרקציה תיירותית לבאים לראות את מקום המפגש של האוקיינוס ההודי עם הים הערבי ומפרץ בנגל. עשרות בתי מלון פזורים לאורך החוף, מסתירים את בתי הדייגים הצבעוניים המשתרעים עד לשפת המים, שם עגנות סירות הדַּיִג.

בדרך לקרלה

מספיק יום בקניאקומרי כדי להתרשם מהמקום ואנו תכננו להמשיך לקרלה.

 בדרך רצינו לראות עוד כמה אתרים, על כן נסענו במונית. הנסיעה במונית אמבסדור, מכונית הדורה בדגם עתיק המשמשת את המכהנים בתפקידים רשמיים בהודו, אינה עולה יותר משכירת כל מכונית אחרת והיא מחזירה אותך אחורה בזמן לתקופת השלטון הבריטי. היא גם נוחה יותר.

עצרנו בארמון פאדמנבהאפוראם, בו התגוררו בעבר שליטי טראבאנקור, ארמון הבנוי כולו מעץ תיק עם תקרות מגולפות ומצוירות ואת הברק של רצפותיו השיגו בטכניקה מיוחדת. עוד ביקרנו בדרך במקדש סטאנומלאיה ליד העיר נגראקויל.

הנוף החל להשתנות מיד כשעזבנו את קניאקומרי. שדות של מטעי בננות וחורשות עצומות של עצי קוקוס הדגישו את העובדה שהגענו לאזור של מזג אוויר טרופי. עברנו לאורך עיירות קטנות וגדולות יותר שבתיהן פזורים משני צידי הכביש הראשי, המשאיר מאחורינו את מדינת טמיל נאדו ומוביל אותנו למדינה קרלה.

ה"גבול" בין המדינות עבר באמצעה של אחת העיירות. שלט פשוט הכריז: "ברוכים הבאים לקרלה" ובהמשכו של הכביש עברנו באיטיות על פני מחסום דרכים, על מנת ששוטר "משמר הגבול" הקרלי יציץ ויאשר את כניסתנו לתחומי מדינתו.

חוף קובלאם היה היעד הראשון שלנו בקרלה, משום שהוא ממוקם בתחילת הדרך צפונה מקניאקומרי לעבר שאר חלקי קרלה. לא התכוונו להשאר לזמן רב. על פי התיאורים במדריכי הטיולים, זהו חוף ממוסחר והומה. מצאנו לנו גסט האוס נחמד, כחמישים מטר מהמים, שהקומה התחתונה שלו היא מסעדה. על גג המסעדה היו פזורים כסאות ושולחנות, והנוף הנשקף הבטיח רבות: מפרץ כחול, סירות דייגים פזורות על החול, גבעת עצי קוקוס סוגרת על המפרץ מצד אחד ומצידו האחר נמשך מפרץ נוסף, גדול יותר הנקרא "חוף המגדלור" על שמו של המגדלור שסוגר את החלק המרוחק של המפרץ.

לחוף קובלאם מגיעות טיסות שכר ישירות מלונדון ופולטות קבוצות של תיירים

אנגליים שמגיעים לכאן בדילים מיוחדים ומעדיפים להתגורר במלונות היקרים הפזורים בחוף המגדלור. קשה לפספס אותם, מסתובבים לאורך טיילת החוף הסלולה, עורם הלבן סמוק ואדום וכרוך בבדי הלונגי שמוכרים הרוכלים המסתובבים על החוף.

אין הרבה דגים בקובלאם  

התעוררתי מוקדם ויצאתי לבושה בגד ים ולונגי, מתוך מחשבה להיכנס למים ולהתרחץ, אבל טבילת הרגליים במים הבהירה שהזרמים חזקים ואין טעם להסתכן. נשארתי על החוף והתבוננתי בדייגים. חלקם עמדו ופניהם אל המים, סורקים את הים בעיני מכ"ם, חלקם ישבו על החוף ותיקנו את רשתות הדייג וחלק גלגלו חבלים. בשלב מסוים הגיעה ספינה מכיוון הים וכולם מיהרו לעברה עם החבלים והרשתות והעמיסו אותם עליה. כעבור שעה קלה נראו שתי קבוצות דייגים משני עברי המפרץ הקטן כשהן מושכות חבלים שמקורם אי שם במעמקי הים - הייתי עדה ל"דיג שיתופי", אחד המראות הבלתי נשכחים בקובלאם. בתחילת הפעילות הדייגים צופים אל הים ומזהים את המקום הטוב ביותר לפרישת הרשת, מאוחר יותר נשלחת סירה למרחק של 250 מטר מהחוף ופורשת את הרשתות. אחרי פרישת הרשתות נישאים החבלים הארוכים והכבדים אל החוף ושתי קבוצות גברים מושכות אותן במשך כשעה - שעתיים עד שכל השלל שנמצא ברשת נגרר אל החוף ומחולק לכל דייגי הכפר.

בשנים האחרונות השלל כל כך קטן והרווחים כל כך דלים שעצוב מאוד לראות את פניהם של הדייגים לאחר שהרשת מועלית אל החוף. וזה מה שקרה גם הפעם.

ממשיכות לנסוע

מקובלאם לטריוונדרום, עיר הבירה של קרלה, נסענו בריקשה. המרחק בין שני המקומות הוא כ-10 ק"מ בלבד ונהג הריקשה הבטיח שלא יעזוב אותנו עד שלא נמצא גסט האוס. ביקשנו ממנו להגיע ל-YWCA, עליו קראנו בלונלי פלנט והוא הבין שהוא צריך להגיע ל-YMCA. בדיעבד שמחנו מאוד על הטעות, כי הגענו לבית הארחה מקסים ושקט, שכרנו בו חדר שמעולם לא התארחתי בשכמותו בהודו. חדר ענק, מבהיק מניקיון, בתוך מבנה ישן משופץ עד לפרט האחרון. כל כך נהנינו מהמקום שחשבנו להישאר בו לפחות שני לילות, אחרי סיור בעיר הבנו שצריך להמשיך הלאה.

טריוונדרום עברה כנראה פיתוח מואץ בשנים האחרונות והיא איננה אותה עיר

 נעימה ושקטה כפי שהיא מתוארת בספרי המטיילים המיושנים. מי שבכל זאת מגיע לעיר, כדאי מאוד להתארח בימק"א המקומי. מחירו של החדר הנפלא היה רק 450 רופי ללילה.

קרלה מתהדרת בתעלות מים לאורך חופיה של המדינה, המשמשות כדרכים לכל דבר, וגם כאטרקציה התיירותית בהא הידיעה של המקום. השיט המאורגן בתעלות מתחיל כבר בקולאם (קווילון) הנמצאת כ-24 ק"מ צפונית לורקלה, אולם אנו החלטנו להצפין עוד יותר, עד העיר אלפי (אלאפוזה) ולצאת ממנה לשיט לסוגיו השונים: שייט פרטי עם סירה קטנה בתעלות העוברות בין הכפרים הקרליים, שייט במעבורת המשמשת כמונית ואולי גם שייט בבית סירה מפואר למשך לילה אחד.

על מנת להגיע לאלפי עלינו על הרכבת בורקלה ונסענו כמו אחינו ההודים במחלקה השנייה (סליפר). עם הירידה מהרכבת שכרנו ריקשה ובפעם הראשנה בהודו ביקשנו מהנהג לקחת אותנו לגסט האוס לפי ראות עיניו, מעשה "מסוכן" לכל הדעות, המזמין תעריפים גבוהים במקומות שאינם ראויים לכך, רק משום שהם משלמים עמלות לנהגי הריקשות. ההימור היה מוצלח במיוחד ואנו נחתנו בבניין עתיק ומשופץ אשר לו גינה פנימית וחדרים יפהפיים עם רצפות קרמיקה בצבעי טרקוטה, דלתות עץ כבדות מגולפות ומרפסת הצופה אל הגינה בה נפגשים בערב כל התיירים הנמצאים במקום. מחירי החדרים ב- vrundhavanam heritage home מתחילים מ-150 רופי לחדר ללא שירותים צמודים ועד ל-600 רופי לחדר גדול, עם שירותים. מומלץ ביותר.

• עוד על מסעותיה של פנינה מרקו בהודו ניתן לקרוא ב"צ'אי שופ של פנינה".